שיפור ללא שופר

כיצד יכלו חכמים לבטל את המצווה היחידה מהתורה שיש בראש השנה, שמיעת קול שופר, מחשש להעברת השופר ארבע אמות ברשות הרבים? אמנם יש סמכות לחכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, ויש גם אסמכתא לביטול התקיעה מהמילים: "זכרון תרועה". אולם מבחינה רעיונית: כיצד ייתכן שנעמוד ביום הדין בלי תקיעת השופר, הרי התקיעה מהווה אמצעי סיוע חיוני בעמידה למשפט של יום הדין, שכן יש בתקיעות כוח לערבב את השטן, ולרכך את מידת הדין (ר"ה, טז, ב). חז"ל אף ציינו ש"כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה" (שם). האם יש בראש השנה שחל בשבת חלופה כלשהי לפעולת הזַכּוּת והזיכוי של תקיעות השופר שמגינות עלינו ביום הדין?

אחת התשובות לשאלה זו עולה מדברי חז"ל שאמרו כי "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (שם, יז, א). מסופר על רב הונא שהגיע למצב של מוות קליני וכשחזר לחיים סיפר שהוא היה אמור למות, אולם הקב"ה קבע שהואיל והוא מתנהג בוותרנות, ולא עומד על ענייניו, אל תעמדו אתו לדקדק בדינו. ה' מתנהג עם האדם ביום הדין לפי אמת המידה של מידה כנגד מידה, ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו.

סיפור עממי מספר על אופה וחלבן שסיכמו ביניהם שבכל בוקר האופה ייתן לחלבן ק"ג אחד של לחם, ובערב החלבן ייתן לאופה ק"ג אחד של גבינה. האופה החל לשקול את הגבינה שהוא מקבל, וגילה שהוא מקבל מדי יום פחות מכפי שסיכמו. הוא תבע את החלבן לדין, והלה הסביר: כל ערב אני מניח על כף אחת של המאזניים את הלחם שמוכר לי חברי בבוקר, ועל הכף השנייה אני שם גבינה בדיוק בהתאמה למשקל הלחם שקיבלתי… הדבר יצא מאת החלבן, ופני האופה חפו.

לפי עיקרון זה מוסבר הסיפור על רבי אליעזר שירד לפני התיבה בתענית של בצורת, ואמר 24 ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, אמר: "אבינו מלכנו" בקצרה וירדו גשמים. הנוכחים החלו לרנן על כישלון רבי אליעזר לעומת הצלחת רבי עקיבא תלמידו, ואז יצאה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו" (תענית כה, ב). סיפור זה מלמדנו כי היענות ה' בדין איננה בהכרח בהתאם לגדלות האדם וזכויותיו הכלליות, אלא עשויה להקבע לפי הקריטריון הספציפי של מידת הוותרנות. יתכן שרבי אליעזר היה גדול יותר, אבל דרכו הייתה ללכת על-פי מידת הדין, ולפי מידת הדין הם לא היו ראויים לגשם. רבי עקיבא, לעומת זאת אימץ את מידת החסד, והיה ותרן בהליכותיו, ומשום כך אף משמים נקטו באותה גישה ונהגו עמו לפנים משורת הדין.

מתוך כך ברצוני להציע משמעות חדשה להפטרות של ראש השנה. אנו מתרכזים בהן בשלוש דמויות מפתח נשיות: שרה, רחל וחנה, וזאת מפני ששלושתן נפקדו בראש השנה (ר"ה י, ב). אולם נראה שיש להן מכנה משותף ברור: שלושתן ביצעו בחייהן אקט בולט ומשמעותי של ויתור. שרה נתנה את שפחתה לאברהם כדי שייבנה ממנה. רחל מסרה את סימניה לאחותה, כדי שלא תבוש ולא תיכלם, חנה ויתרה על בנה יחידה, שמואל, לו ציפתה שנים רבות, ומסרה אותו לשרת בקודש במשכן שילה. כל אלה מתווספות כמובן לוויתור האולטימטיבי המסופר בקריאת התורה של ראש השנה – נכונותו של אברהם להקריב את בנו במעשה העקידה. ייתכן אפוא שהקריאה בפרשיות אלה נועדה גם להעמיד לנגד עיננו את דמויות המופת הגדולות, מהן נלמד להטמיע בחיינו את הנכונות לוותר.

חיים של שמירת מצוות מחייבים ויתורים רבים בשל דרישות כשרות, שמירת שבת וחג וכדומה. במדינת ישראל כיום אנו חווים את הוויתור שכרוך בהתמודדויות עם איומים ביטחוניים. שמירה על חוסן ואיתנות בימי מלחמה, ואף בימי השגרה בישראל הרוויים במתח ביטחוני מתמיד, מצריכים ויתורים גדולים מצד חיילים ואנשי ביטחון בסדיר, בקבע ובמילואים ובני משפחותיהם, ותובעים וויתורים מתמידים על נוחות ושלווה מצד כלל האזרחים. גם האתגרים החברתיים של החברה הישראלית דורשים ויתורים, שכן שמירה על רף קיומי בסיסי של לכידות בחברה כה מגוונת ומפולגת מבחינה חברתית ואידיאולוגית, תובעת ויתורים הדדיים, קצת מכל צד – מידה כנגד מידה. אם כל יחיד וציבור וכל מפלגה ומגזר יעמדו על שלהם בעיקשות, נדרדר לפח יוקשים, ולא תישא אותנו הארץ לשבת יחדיו.

בראש השנה שחל בשבת אנו מוותרים לגמרי על הנשק האקטיבי, השופר, אך נשתדל להתחמש בנשק האלטרנטיבי של הגנה פסיבית: לרצות בטובת חברינו ולהעביר על מידותינו. כמו במעשה האופה והחלבן, כך בכל מסגרת – בזוגיות ובמשפחה, בקהילה ובחיים הציבוריים, אנו עשויים לקבל כפי מה שאנו נותנים, מידה כנגד מידה. לכן בטרם נאשים אחרים נבדוק תמיד כיצד אנחנו מתנהגים. אם נאמץ את חכמת החסד ותכונת הוויתור, גם מן השמים ינהגו עמנו בחסד ובוויתור.