זו מצווה להיות בשמחה, אנחנו יודעים. אבל איך אפשר, גם בחג פורים – שכעת מסמל את עידן הקורונה בישראל, להיות באמת בשמחה עם כל מה
אני נוהג לציין מפעם לפעם את העובדה שלפיה קהילת "ביתא ישראל" – יהודי אתיופיה – לא הושפעו גם מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות
'ישראל לפני הכל!' – סיסמה זו נכנסה לחיינו הציבוריים רק לפני שנתיים. אבל מאז עברה עלינו שנה אינטנסיבית ושונה של מגיפת קורונה, ששיבשה את שגרת
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ
פורים הוא אמנם חג של צחוק, וטקסטים פורימיים רבים נכתבו לאורך הדורות, ובכל זאת מפתיעים אותנו שני קטעי מדרש בבראשית רבה, "ר' עקיבה היה דורש
הנשיפה היא פעולה של פליטת אויר מן הריאות. כשאנו מדברים מהפה ומהאף שלנו ניתזות טיפות, לרוב נתז הטיפות הוא מיקרוסקופי, ולא אנחנו ולא בני השיח
קרה לכם פעם שישבתם בערב נחמד עם חברים, וככל שעברו השעות התחילו החבר'ה לרכל על מישהו, ואז לטחון אותו עד דק, וככל שנשאבתם לצחוקים הוספתם
לצד המנהג הקדום של "הכאת המן" ברעשנים ובשריקות בוז כל אימת ששמו נזכר, התפתח בקהילות רבות המנהג לעשות כן גם באחד הפסוקים החותמים את המגילה,
"כבודו של אדם בגדו (כסותו)" (על יסוד שמות רבא י"ח) על בגדים ופנימיות: הסמיכות בין עיסוק הפרשה בשמן המאור לבין עיסוקה בבגדי הכהונה, מאיר את
מה אפשר לקחת אתנו מסיפור המגילה? מתוך שלל הבשורות, טוב לעמוד על נקודת המפנה. אחד הרעיונות הבסיסיים במגילה מופיע בפיוטו של רבי יהודה הלוי לפורים
