חג הבֶעַלֶ-מֶצֶלֶת

אמרו חז"ל: "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה…" (גמרא שבת ל' עמוד ב'). מה כל כך הפריע לחז"ל בספר קהלת? הרי החיים מלאים סתירות, חז"ל לא ידעו זאת? אז מה הפחד? יתרה מזאת, העיתוי בו הנהיגו במסורת הרבנית לקרוא בספר הינו תמוה ביותר. סוכות מוגדר בתורה כ"זמן שמחתנו". מדוע אם כן, דווקא בשיאה של השמחה אנו נאלצים לקרוא את קהלת, ספר שאינו נוסך בנו כל שמחה כי אם ייאוש? "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". מה משמעתם של "דברי תורה" הללו?

אם נתבונן בספר נחמיה (פרק ח'), נראה כי עד שיבת ציון בזמן עזרא ונחמיה לא קיימו את מצוות סוכה. נקרא את הפסוקים –"ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד". וכי יתכן שדוד המלך נעים זמירות ישראל לא קיים מצות סוכה? ובכלל אין זכר לארבעת המינים. לאחר שנעיין במנהגי יהודי אתיופיה ננסה להבין מקצת חלק משאלות הללו.

חג הסוכות נקרא באמהרית "בֶעַלֶ-מֶצֶלֶת". שמעתי שני פירושים מפי כהין מטוסנוט: חג הצל, וחג התפילה (צולות= תפילה). החג נחוג ככתוב בתורה: "בחודש השביעי בחמישה עשר יום לחודש", היינו בט"ו בחודש תשרי, אנשים מהכפר היו מתנדבים לבנות סוכה בחצר בית הכנסת. הם בנו סוכה גדולה מאוד, לכל הכפר. לא הייתה סוכה פרטית. הסוכה היתה בנויה מעץ ואף פעם לא מברזל; לא מטעמים הלכתיים אלא משום שהעץ מצוי יותר, או שלא חשבו לבנות סוכה מברזל. בעצם לא היו הלכות מיוחדות לבניית הסוכה כמקובל במסורת הרבנית. בערב סוכות התכנסו כולם בחצר בית הכנסת. הכהנים נשאו תפילה מיוחדת לכבוד חג הסוכות. היום הראשון של חג הסוכות יום קודש הוא ואסורה בו המלאכה, ככתוב בתורת משה הנביא. בשאר הימים עשו עבודות בית כגון בישול ואפילו אספת יבול מן השדה, או הליכה ברגל או רכיבה על חמור לקניות. היום השמיני היה אסור בכל מלאכה. יום זה היה קודש כמו היום הראשון של החג. בפועל, רק ביום הראשון הקפידו לשבת בסוכה, בשאר הימים לא נהגו לשבת בסוכה.

מצוות ארבעת המינים לא נהגה באתיופיה. אף שהקהילה הכירה את פסוקי התורה בדבר לקיחת ארבעת המינים, לא נהגו ליטלם כפי שנהוג היום במסורת חז"ל, אולם נהגו להניח ענפי ערבה או תמר על סכך הסוכה שהיתה בנויה בחצר בית הכנסת. שאלתי את כהני הקהילה לפשר מנהג זה ולא היתה להם תשובה ברורה ואחידה. עם זאת נראה שהמסורת הקדומה, כמו המסורת האתיופית, כפי שזה עולה במספר פסוקים בתנ"ך (בניגוד למסורת חז"ל המפרידה בין מצוות ארבעת המינים למצוות סוכה), רואה במצות ארבעת המינים כחלק מבניית הסוכה והמינים הללו משמשים לסיכוך הסוכה. כמו כן, נהגו להביא לסוכה מספר מיני קטניות – תירס, פלפל, אפונה. הכהנים היו מברכים על הקטניות, ורק לאחר הברכה היו רשאים האנשים לאכול מהתבואה החדשה אף בבית הפרטי. מנהג יהודי אתיופיה, ככל הנראה משקף את הרעיון המקראי למשמעות חג הסוכות. כידוע חג הסוכות נקרא גם חג האסיף. זהו החג בו אוספים אנו את כל תבואתנו אל הבית. זאת שמחה גדולה מאוד. שכן זה הבטיח שיהיה אוכל במהלך תקופת החורף. ומצד שני זאת תקופה שנערכים לחרוש ולזרוע. כלומר, המציאות מלאה סתירות בתקופה זו – ישנה שמחה גדולה על התבואה שהכנסנו לבית אבל גם דאגה גדולה לבאות. עצם העיסוק בחקלאות מחייב את האדם להיות בעל אמונה. שכן האדם הולך לשפוך חלק מהתבואה בבחינת "הזורעים בדמעה" מתוך אמונה גדולה שירד גשם, רצון לעבור את החורף בריאים, ולקוות שיתקיים בו "ברינה יקצורו".

עתה נוכל להבין גם מדוע במסורת חז"ל סדר זרעים מכונה סדר אמונה. האדם הזורע זקוק לאמונה גדולה בריבונו של עולם. כל זה עלול להוביל לדאגות גדולות ולבסוף לייאוש. קהילת ביתא ישראל העדיפה והעמידה את מבחן הכוונה ולא את התוצאה/ המעשה בעולמה הרוחני. הקדוש ברוך הוא מתעניין יותר בלב – "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים" (מנחות ק"י א'). הכוונה היא לא לכמות המעשים או לגודלם, אלא לגודל הכוונה שלנו. מכך מובן מדוע באתיופיה לא עוסקים בפרטי מצוות הסוכה, בגובהה או גודלה, או במה הייתה כוונתה של התורה ב"פרי עץ הדר", אלא באמונה בקב"ה. בהרגשה שהאדם מהלך תמיד בצילו של הקב"ה. כפי שמסכם קהלת את ספרו – "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

(סוכות – האזינו תשפ"ב)