בכניסה לבית הקברות לרוב מקדם אותנו שלט שמציין: "משום קדושת המקום נא לבוא בלבוש צנוע". הקשר בין בית קברות לקדושה מעורר אצלי הרבה שאלות. מי שרגיל לכך ונולד למציאות שבית הקברות הוא מקום קדוש אינו רואה בכך דבר חריג. מסגרת חיים זאת אינה יכולה להיות מוצבת לביקורת, הבעיה היא שהאדם מתקשה לראות את הדבשת של עצמו. פרופ' אבי שגיא אומר יפה כי מסגרת החיים המסורתית לא יכולה להיות מוצבת לביקורת, "בדיוק כדרך שמרכיב המשקפיים רואה דרכם אך לא אותם" (אתגר השיבה אל המסורת עמ' 16). התרבות הדתית של יהודי אתיופיה שאינה מכירה ביצירה הטקסטואלית של חז"ל ואת המסורת הרבנית לדורותיה איננה צריכה להתאמץ להניח לרגע את המשקפיים בצד בכדי לראות את הפרדוקס הקיים בהפיכת בית הקברות למקום קדוש. נכון שישנם רבנים שהתנגדו עקרונית למנהג הרווח בציבור לפקוד קברי צדיקים ושלא ראו בבית הקברות מקום קדוש, אבל עדיין אף אחד לא רואה בו מקום טמא. גם למול המנהג ליטול ידיים לאחר ביקור בבית הקברות הם עדיין לא אוסרים את הביקור בו. ולכן נותר לברר, האם זה מקום קדוש או טמא? האם כל מנהגי הקדושה נובעים משום כבוד המתים?
כל חוקרי יהדות אתיופיה עומדים ומצביעים על כך שדיני טומאה וטהרה עמדו במרכז חיי המשפחה היהודית באתיופיה. ככלל, "ביתא ישראל" נמנעו ממגע עם כל מה שנחשב טמא. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים זורמים ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני לגופם. ההקפדה על דיני טהרה שימשה גם אמצעי לשמירה על בני הקהילה מפני היטמעות בקרב שכניהם הלא יהודים, והבטיחה את ייחודם ואת היבדלותם. דיני טומאה וטהרה נוגעים לכמה היבטים: טהרת חיי המשפחה וחיי האישות, המגע היומיומי עם הלא יהודים ועם המזון ובכלל זה השחיטה וטומאת המת. בגלל ההקפדה על ענייני טומאה וטהרה, הטיפול במת הוטל על מספר מצומצם של אנשים ורק הם הורשו לגעת בו, אך כפי שגורס הרב ראובן טל יאסו, בדרך כלל הגויים היו מתעסקים עם הקבורה בכדי למנוע טומאה, אבל אם אין גויים מסיבות שונות, בלית ברירה היהודים נשאו את הגופה. "העוסקים בקבורת המת נראים כנוכרים ובוודאי שאינם מקרובי הנפטר או מנכבדי העדה" (כך יוסי זיו על תמונה מתוך לוויה באתיופיה שיש ברשותו). כך או כך, לאחר הלוויה היה עליהם להיטהר כדי שיוכלו לשוב לביתם. תהליך הטהרה נמשך שבעה ימים. ביום השלישי וביום השביעי הִזו עליהם ממי "המנזה", שהם אפר פרה אדומה מעורב במי מעיין, ובסוף היום השביעי הם טבלו ורק אז הורשו להיכנס לכפרם. לאחר קבורת המת באדמה סומן הקבר בערמת אבנים או בעץ – אך ללא כיתוב מיוחד. לאחר מכן התיישבו בני המשפחה בבית. הם ישבו על הארץ במשך שבעה ימים וקרוביהם וידידיהם באו לנחמם. כשנכנסו "פנים חדשות" נשמעו בכי ושירי קינות מיוחדים. את האוכל במשך כל ימי "השבעה" הכינו השכנים והקרובים. מכאן והלאה אין עולים ככלל לבית הקברות – בית הקברות הוא מקום טמא והוא מחוץ לעולם החיים.
כששאלתי את דודי דניאל מנגשה ז"ל מדוע באתיופיה לא נהגו לעלות לבית הקברות, השיב: "כתוב באורית (תורה) שבית הקברות הוא מקום טמא. אחרי שאנחנו קוברים את המת, אפילו אדם גדול, אנחנו לא עולים לשם, אסור להיות שם, כי עכשיו הנשמה מופקדת בידי אדונ-י (איגזיאבהר). אדונ-י הוא הגדול היחיד וכולנו אותו הדבר". באחת הפעמים דניאל סיפר: "כשאבי היה בחיים הוא גר בדירה קטנה, במרכז הקליטה. ראש העיר שלנו היה גר בשכונה יוקרתית, בווילה גדולה. אחרי הלוויה של אבא שלי ראיתי מי קבור לידו – ראש העיר. ממש שכנים. בישראל – רק בבית הקברות יש דמוקרטיה".
דניאל בעצם אומר שברגע שהאדם מת הוא מועבר לעולם אחר, לעולם של א-לוהים. עולם החיים ועולם המתים הם שני עולמות נפרדים. דיני טומאה וטהרה מחזקים רעיון זה. באופן סימבולי מי שנוגע במת או בבית הקברות מתנתק מעולם החיים וחובר לעולם המתים. הטבילה בנהר מחזירה את הטמא בחזרה לעולם החיים.
"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (ויקרא כ"ו). מדוע הפסוק נאמר בלשון תנאי? הלא נאמר לפני כן בלשון ציווי "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם…" (ויקרא י"ח). לאור מנהג יהודי אתיופיה נוכל לענות שלשון תנאי בפסוק מצביעה על דרישה לגילוי ענווה וגמישות בעבודת ה'. לדעת שהדרך שלי בעבודת ה' היא נכונה והיא רצון ה', ומצד שני לשון תנאי מבקשת ממני גם להטיל ספק בעצמי ולקבל שאולי דרכו של הזולת בעבודת ה', השונה ממני, אף היא רצון ה'.
(בהר בחוקותי תשפ"א)
.