יש פצע? ננסה להכניס דרכו אור

למרות שחלפו עשרות שנים, זוכר אני עד היום בבהירות את הרגע שבו הגיעו לכפר שלנו באתיופיה שני יהודים מארץ ישראל. הם נראו כיצורים מעולם אחר, דיוקנם כמלאכי השרת. יהודים מירושלים. לא בדקנו אם הם ספרדים או אשכנזים, שמאל או ימין. האהבה הגדולה אליהם ואל מה שייצגו הוציאה אותנו מגדרנו. כאשר הגענו ארצה התברר לנו שבית המקדש חרב. באופן אירוני, חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלומנו התנפץ לרסיסים. ההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו, ביקשו מאיתנו לעבור גיור לחומרא כולל הקזת דם, ואם לא די בכך, לאחר שנים שבהן כאזרחים נאמנים תרמנו דם, התברר כי בנק הדם הורה לא להשתמש בו. רימו אותנו. הערכים החשובים שהיו לנו בכפר באתיופיה הפכו פה להיות לא טובים, גורם מעכב בתהליך הקליטה. אם אתה מאמין בטוב לבם של בני האדם – אתה תמים. אם אתה משפיל מבט לפני גדולים שולחים אותך לחינוך מיוחד, אם תנשק את רגלי הוריך – אתה פרימיטיבי, אם תדבר בשקט ובעדינות – אתה לא מספיק אסרטיבי, אם אנו קצת שונים במסורת שלנו – אנו לא מספיק יהודים. בקיצור, רצו שנפסיק להיות אתיופים חמודים ונהיה ישראלים חוצפנים ומחוספסים.

הרגשנו שזאת אהבה חד צדדית אבל לא היה אכפת לנו. גם ברגעי אכזבה קשים המשכנו להאמין בזוגיות הישראלית. רצינו כל כך את הזוגיות הזאת, שהיינו מוכנים לעשות כמעט הכל בשביל לשמור על הברית ולהיות שייכים. חשבנו לעצמנו שעם הזמן, כמו בזוגיות, נהיה קרובים יותר אחד לשני, אבל גילינו שהקרבה רק חושפת עוד יותר את המרחק הקיומי והאידיאולוגי המפריד בינינו. במקרים לא מעטים, האהבה הפכה למורת רוח, השלווה לחוסר מנוחה. לא רצינו לתת גט למדינת ישראל ואזרחיה. האמנו שאנחנו אחים, ולכן היינו נחמדים ל"בן זוג" שנהג בנו כמפלצת. שוב ושוב היה מי שניצל את התמימות הזאת ושוב, עבדו עלינו.

כיום כבר התפכחנו. אנחנו כבר לא מוכנים להיות פראיירים של אף אחד. רבים מאיתנו  נושאים עדיין צלקות שלא הגלידו, שלא יימצא להן מזור לעולם. הכאב עצום, ובכל זאת אנו עדיין יודעים לכבד, יש לנו בושת פנים, אנו לא מדברים בברוטאליות, אין לנו שום רצון לנקמה ואנו לא מפחדים מאף אחד. הדרך שבה בחרנו להתמודד יכולה לשמש היום את כולנו כסוג של אנטיביוטיקה בשיקום היחסים והאמון ההדדי בזוגיות הישראלית שנמצאת עכשיו בטלטלה גדולה עם העברת חוק עילת הסבירות.

אני מרגיש שהתסריט הזה מתאר בצורה מדויקת את מה שקורה כיום בחברה הישראלית כולה. עד עכשיו הייתה אהבה גדולה. כל אחד הקריב למען האחר, כי הייתה מטרה גדולה יותר. כעת כל צד מרגיש שהוא התפכח. אף אחד לא מסכים להיות פראייר. הזוגיות הולכת ומתפוררת. שני הצדדים צודקים בטענותיהם. להשאיר את בית המשפט העליון ללא רפורמה זה צלם בהיכל עבור צד אחד. לאפשר לפוליטיקאים עליונות על בית המשפט זה צלם בהיכל עבור הצד השני. אם תיפגע הפרדת הרשויות, הממשלה עלולה לחוקק חוקים אנטי־דמוקרטיים. אבל, יש גם צורך ברפורמה כלשהי כי אנו זקוקים למשילות. העבריינים והמחבלים חוגגים, והחלש סובל. חבל רק שבינתיים אף אחד לא מדבר על הסחבת ועינויי הדין בכלל בתי המשפט. בינתיים, עוצמות הכעס והאיבה הולכות ומתעצמות. נדמה שאיבדנו את השליטה כולנו במשחק הזה. העברת חוק עילת הסבירות תפגע בצורה חמורה בזוגיות הישראלית. מי שישלם את המחיר אלו בעיקר תומכי הרפורמה בטווח הקצר, ותיווצר פגיעה קשה בחוסן של החברה הישראלית לטווח הארוך. כנראה שזה חלק מה-  D.N.A של העם הישראלי; מאז שיצאנו ממצרים תמיד בחרנו בדרך הארוכה. ובכל זאת, חורבן בית שלישי, לפחות ממה שאני רואה, לא יהיה פה. מאיפה אני יודע? מניסיון אישי במסע שלי בחברה הישראלית. בכפר באתיופיה חינכו אותי לראות ולמצוא בחברה הישראלית לא את גסות הרוח, הצעקות והברוטליות, אלא להבין שזהו המיעוט ולפגוש את האנשים הכי טובים שיש בעולם. כל זה אפשר לי להוריד את מפלס הפחד מצד אחד והפסקת הרצון לנקום מן הצד השני.

אנו לא בחורבן בית שלישי, אלא בקומה נוספת בתוך הבית השלישי שתאפשר לנו לרהט אותו מחדש. דווקא מתוך משבר, נפתחים נושאים חדשים שעלינו לברר אותם. בכל פעם שנפתח פצע, השתדלתי להכניס דרכו אור. האור הזה עזר לי להסתכל אל העולם דרך עיניהם של האחרים ולנסות להבין אותם. רק כאשר הבנתי אותם, במקרים רבים, הצלחתי להבין גם את עצמי. נפתח פה פצע גדול אצל כולנו. אני מבקש שננסה להכניס לתוכו אור.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)