ארכיון של: ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ו (יולי 1, 2026)

בשבוע שעבר עסקתי בטור זה בשאלה מדוע במסורת הרבנית אין אומרים תחנון בשבת, בעוד במסורת יהדות אתיופיה דווקא כן. הצעתי

בשבוע שעבר הזכרנו כי כדי לבנות את ההלכה הנכונה לדור הזה, צריך להעז ולדון מחדש, לפסוק ולהכריע – ולא רק

פנחס דוקר את זמרי ואת כזבי, וזוכה מייד ל“בְּרִיתִי שָׁלוֹם” (במדבר כה, יב). כבר כאן ניכרת הסתירה שביסוד הפרשה: מעשה

בשנת 1995 נסע מורה פשוט לאנגלית מסין לביקור ראשון בארצות הברית. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה נחשף לאינטרנט. מתוך

בואו תעצרו רגע, תנשמו עמוק, ותסתכלו להם בעיניים: לילדים ולמתבגרים שלנו. אנחנו לא מפסיקים לבנות להם מגדלים: משקיעים בבגרויות, בשיעורי

כשעמדתי לפני שבועיים בלב הכפר הלבנוני מגדל זון, הדבר הראשון שהכה בי לא היה ההרס הפיזי, אלא השקט המשונה של

יוחנן בן יעקב, כפר עציון   התפרעויות ציבור חרדי גדול במאבק נגד גיוסם לצבא הן חמורות ומסוכנות. כדי להתמודד עמן

הרב עוזיאל אלמקייס פרשת פנחס מלמדת אותנו שיעור נצחי על עוצמתה של מסירות נפש המגיעה ממקום טהור. בפתח הפרשה, הקב"ה מעניק

"בצבא מחנכים לעבירות החמורות ביותר בתורה במדינה הטמאה הזאת. כל הצבא הזה בא לעקור את שם השם. הרמטכ"ל הארור, יימח