מרדכי גרנביץ
אצל ‘החסידים המתים’ ברחוב נובוליפיה מתנוססת כתובת גדולה: ‘יהודים, אל תתייאשו’ (געוואלד ייִדן, זײַט זיך נישט מיאש). היהודים רוקדים שם כמו לפני המלחמה. אדם שבתו מתה עליו יום קודם, רקד למחרת אחרי התפילה. (עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, א, יד ושם, תשנ”ג, עמ’ 235)
***
בחוברת שכתב ר' משה שרר, שהיה מעסקני אגודת ישראל באמריקה, הוא מתאר איך מייד אחרי המלחמה הופיע במשרדו יהודי שנראה יותר מת מאשר חי. לפליאתו, מדוע הוא אינו בבית חולים, ענה לו היהודי "באתי לעזור ליהודים שניצלו" והתחיל לרקוד ולשיר את הפסוקים "זכור דבר לעבדך על אשר ייחלתני, זאת נחמתי בעניי… מתורתך לא נטיתי".
הוא מספר, שכל עובדי המשרד התפלאו אל מול המחזה הזה, יהודי שזה עתה הגיע מן התופת רוקד ככה במשרדם ומבקש לעזור… הוא הציג את עצמו כחסיד ברסלב בשם בירך.
ובכן,
איש יהודי היה בתפוח הגדול, ר' בירך רובינזון שמו. מהלך היה ברחובותיה הסואנים של ניו יורק ויודע שהקב"ה מצוי עמו גם כאן בשאון "כרך גדול של רומי". הן הוא עוד היה מסתובב בין האריות שבחבורה, החסידים שהיו מהלכים ברחובותיה של פולין טרם עלות הכורת.
הוא איבד בשואה הארורה את אשתו וילדיו. לימים סיפר שמה שהחזיק אותו בימי האופל, עת היה מסתובב במחנה, כאשר הוא רואה בכל יום את האנשים שנכנסים לתנורים ולמשרפות, היה רק ההרגל שלו בדיבור הישיר עם קונו. הוא נאחז בשיח האישי הזה בכל כוחו, אל מול זוועות שאין להן פשר. הוא נאחז בקשר האינטימי הזה גם כאשר הוא בודד, והצד השני במערכת היחסים הזאת "דרך קשתו כאויב"… אי אפשר להבין, אי אפשר…
בכתב ידו נמצאה תפילה שכתב כאשר היה בגיא ההריגה, תפילה שיש בה כדי ללמד משהו על הלך רוחו של אדם הנמצא בשאול החשוך ביותר בדברי ימי ההיסטוריה, ולהלן שורות הפתיחה שלה:
"ריבונו של עולם, ריבונו של עולם, חושה נא מהרה להוציאנו מיד המערדערס (הרוצחים) כי עוד מעט אין מי שיזכור את שמך, והיכן יקוים אל תעש עמנו כלה בגלותינו".
הוא ממשיך בתפילה ארוכה בה הוא שואל את הבורא איך אפשר לעבוד אותו במחנה, הוא מתחנן על צרות ישראל, ולבסוף אומר שאינו יודע אם אשתו ובניו בחיים, ולבו דווי בבדידותו: "ואין לי עתה עם מי לדבר, ולבי מרגיש קצת מן דמקצת את הצער שלך, הגם שבטוח אני שכך צריך להיות, שכך היה הגזירה מלפניך, אבל מאד לבי משתוקק שתזכור אותי את הדעת, שאדע קצת מפני מה ולמה היה זאת"…
***
זאת אומר בכנות,
שזיכרון השואה מבחינתי אינו מותיר מקום למילים, רק שתיקה גדולה.
כל מילה גורעת, כל ניסיון להסברים תאולוגיים עלול להיות קטן ומאולץ אל מול הזוועות.
השתיקה הזאת, הביטו בעיניו של מי שהיה שם, זה מספיק. היה לי סבא כזה…
לכן פיסת ההיסטוריה הזאת עליה כתבתי פה, היא מבחינתי מצמררת. כנראה שלעולם לא הייתי מצטט דברים כאלו לו היו נאמרים מפי מי שלא היה שם בעצמו. מי יכול בכלל להגיד דברים שכאלו…
הטריגר לתזמון של טור זה הוא היארצייט של ר' בירך שיחול ביום ראשון. ואני חושב על פיסת הדף הזאת, עליה נרשמה תפילתו מתוככי הגיהנום, תפילה המעוררת מחשבות על כוחו של קשר, על סגולותיה של שיחה כנה. על מערכת היחסים המפותלת בין אדם לקונו, על האפשרות לברוח מהחושך הגדול ביותר אל איזה מקום עלום בחדרי הלב שם מתקיים דיאלוג חשוף שיש בו כאב תהומי ומחשבות נוקבות, יחד עם תקווה ואמונה בלתי נתפסת – המשמשים בערבוביה.
מה אנחנו מבינים בנפשו של אדם באשר הוא אדם? ועוד יותר מכך, מה אנו מבינים בנפשו של מי שהיה בצרה ובכאב שכזה, באמונתו ובכפירתו, בכעסו ובשמחתו, בקשיו וברכותו, בדיבורו ובשתיקתו?
זיכרון אחד עולה לכולם, שתיקה אחת גדולה.
(שלח לך תשפ"א)
