מערכת שבתוןיאיר שלג
בשנה האחרונה נדמה שסימני 'מלחמה קרה', עם חשש גובר והולך להפיכתה למלחמת אחים של ממש, הולכים ומאפיינים את המתח שבין דתיים וחילונים – אחרי שאפיינו בעבר בעיקר את המתח שבין ימין ושמאל. למעשה, הסכנה העיקרית טמונה בחיבור שבין שני המתחים: מצד אחד ימין דתי, ומהעבר השני שמאל חילוני. לא תמיד הדברים מתאפיינים בהכרח בהתנגשויות אלימות. לפעמים הם מסתפקים ברטוריקה אלימה, אבל חומרתה מספקת כדי להבהיר את הסכנה. היא מתבטאת לא רק בגידופים הדדיים, אלא גם בחוסר נכונות מוחלט להגיע לפשרה; להבין שכל צד מייצג גרעין מסוים של האמת, ולכן הדרך הטובה ביותר היא להכיל בכל סוגיה את הגרעין הקשה והאמיתי של כלל הדעות. רבים יסכימו עקרונית עם המשפט הזה, עד שהוא יגיע לדברים הקרובים לליבם.
הנה למשל, סיפור חוק הלאום: בכל מדינה שמכבדת את עצמה קיימת חוקה, שבין היתר מגדירה גם את אופייה וסימני הזיהוי המשטריים העיקריים של המדינה. מכיוון שישראל היא מהמדינות הבודדות בעולם (לצד בריטניה וניו-זילנד) שאין להן חוקה, צריכים חוקי היסוד להשלים את המלאכה. מכיוון שיש הסכמה גורפת, לפחות בקרב הרוב היהודי בישראל, שהלאום שהמדינה מייצגת אותו הוא הלאום היהודי, בהחלט ראוי שהדבר ייקבע בחקיקת יסוד, במיוחד לאור הערעורים שקמו על המוסכמה הזו בעשורים האחרונים.
אלא שאופייה היהודי של המדינה אינו סימן ההיכר היחיד שלה. לצידו, היא אמורה להיות גם מדינה דמוקרטית, וליצור איזונים מתבקשים בין שתי תכונות היסוד האלה. תומכי חוק הלאום טענו שהיסוד הדמוקרטי נמצא כבר בחוק היסוד הוותיק 'כבוד האדם וחירותו', ולכן אין צורך שחוק הלאום ייצור שוב איזון. שתי טעויות עומדות מאחורי ההנחה הזו: ראשית, 'כבוד האדם וחירותו' אינו מכיל את היסוד החשוב ביותר בכל משטר דמוקרטי: שוויון זכויות בין כלל אזרחי המדינה. שנית, 'חוק הלאום' נוסח מלכתחילה כחוק המציג את אופייה של המדינה, בעוד 'כבוד האדם וחירותו' אינו מדבר כלל על דמות המדינה, אלא רק על הזכויות המוקנות לאזרחיה. זה כמובן חשוב כשלעצמו, אבל עדיין שם את החוק ההוא בעמדת נחיתות לעומת החוק החדש.
במקום זאת, היה ראוי שהכנסת תעצב חוק יסוד שיגדיר את אופי המדינה בשני מימדיה, היהודי והדמוקרטי גם יחד, ויבהיר שכל מקרה התנגשות יידון בנפרד ברשויות הרלוונטיות. זה לא קרה משום שהמגמה האמיתית של מעצבי החוק לא היתה להעניק למדינת ישראל בשנתה ה-70 הגדרת זהות ראויה. המגמה היתה מתנצחת ולעומתית: במקרה הטוב – כתגובה כנה לערעור על דמותה היהודית של המדינה. במקרה הרע – רק כדי להרוויח עוד כמה קולות בפריימריז הבאים בליכוד, ואחר-כך גם בבחירות הכלליות.
מנגד, צריך להודות שהמגמה הלעומתית אינה רק נחלת הימין והדתיים. רק בשבועות האחרונים חזינו בכמה ביטויי הקצנה חילוניים. למשל, המאבק כנגד ההפרדה המיגדרית לחרדים באקדמיה או בכיכר רבין. הרי איש ממבקשי ההפרדה לא דרש משום חילוני לציית לחוקי הפרדה שאינם מקובלים עליו. שנית: הרי ההפרדות האלה נוצרו דווקא מהתהליך החיובי של כניסת החרדים למרכז החברה הישראלית. הרי אי-אפשר לצפות מהם שמרגע כניסתם לשוק התעסוקה או לצבא, הם ישילו מעליהם מיידית את כל סממני הזהות החרדית עליהם שמרו דורות רבים. דוגמא נוספת: המודעות הפרובוקטיביות שהצהירו על פתיחת בתי קפה דווקא בליל תשעה באב, בניגוד לחוק. גם זה היה 'כתגובה' למה שחילונים רבים רואים כ'הדתה של המרחב הציבורי'.
אלא שגם אם טענות ההקצנה שטוען כל מחנה כנגד יריביו אכן נכונות, אסור שהן יגרמו להקצנה נגדית. תהליך כזה רק יוביל למסלול הקצנה ספיראלי: השמאל והחילונים יקצינו את עמדותיהם, הימין והדתיים יקצינו בתגובה, והתוצאה המובטחת תהיה מסלול התנגשות מסוכן, עד כדי מלחמת אחים. אדרבה, דווקא מול הקצנה של היריב צריך לשמור מכל משמר על העמדה הראויה מלכתחילה, העמדה המאוזנת. רק עמדה כזו גם תצדיק תביעה מהיריב להגיב באופן דומה, וגם תמנע את הפיצוץ בין המחנות.
הכותב הוא עמית מחקר בתכנית דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה
(ואתחנן תשעח)
