תלוי רק בי

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו"

שורה ארוכה של לקחים היסטוריים, מלווים בהרג ואובדן, מעוררת חוסר נוחות בקריאת פסוק אחד בפרשה: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". גם במישור האישי די להביט, להתבונן באסונות ולשאול: "א-להים קרובים אליו"?
שאלות המקננות לא ניתנות להשתקה, רק להדחקה. ברגע 'מתאים' הן תצוצנה במלא עוזן וחריפותן. פעמים ונקודת המוצא של השואל יכולה להופכה מתחושות של כעס ותהיה למסע של קירבה.
כדאי לשים לב. לשון הפסוק אינה: "מי ה' הגדול שיש עם הקרוב אליו", כדוגמת האמור בתהילים: "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ". ומכאן, שהחובה היא על העם לברר את מידת הקירבה לה'.
המצווה הראשונה בספר המצוות לרמב"ם היא מצוות האמונה. רבים שאלו: כיצד ניתן לצוות על האמונה? "איך יתכן לצוות על אמון במצווה"?!
יש מהפרשנים שחידשו: אכן לא תתכן מצוה המצווה להאמין. המצווה היא ללמוד אמונה, לפתח אותה.
מעתה, מסתבר שגילוי והארת אור פני ה' תלויה בפעולה אחת: "בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". הכל תלוי באיכות השיח שבין האדם לא-לוהיו. הרוצה להתקרב אל ה', ידבר, ישאל, יתפלל, ילמד. כל אלה הם כליי הגילוי של הא-ל בעולם. אמונה כדיאלוג.
בספר השתפכות הנפש כותב רבי נחמן:
"האדם צריך לידע עצם התרחקותו מהשם יתברך". הריחוק הוא עובדה. זה לא במקרה. זה 'בעצם'. "ואף על פי כן ידע ויאמין, שמצד רחמיו יתברך הוא קרוב מאד לכל אחד ואחד אפילו להרחוקים מאד. והעיקר על ידי הדיבור. כי על ידי הדיבור אנו יכולין לקרות אותו מרחוק מאד והוא מתקרב אלינו על ידי זה". על מה אדבר עם ה'? על עצם הקושי שבחוויית הריחוק. "כי על ידי השיחה הנ"ל יוכל לפרש ולשיח הכל לפני השם יתברך, לפרש בשיחתו עצם התרחקותו מהשם יתברך. ואף על פי כן יתקרב להשם יתברך על ידי זה דווקא".
זו אינה שיחה קלה. אנו רגילים לשוחח פנים אל פנים, כשבן השיח שלנו מגלה פניו, מגיב: "אבל על פי רוב השיחה הנ"ל בעצמה קשה מאד, כי מעצם התרחקותו אין לו דיבורים לדבר כלל. כידוע למי שרוצה להרגיל עצמו בזה". הריחוק גורם לאילמות. חווית הריחוק גורמת לניתוק הקשר בין האדם לאלוקיו. הוא מקיים את כל המצוות, מקפיד על קלה כבחמורה, אבל– אין דיבור…
מהו הדיבור אליו מתכוון רבי נחמן? במסורת הברסלבית, מתכוונים לחובת ההתבודדות. הנהגה זו ממחישה יותר מכל את הכמיהה ל'א-לוהים קרובים'. הברסלבר'ס מאמינים שהקושי לדבר עם ה' הוא מובנה ובהיר. רק נס א-לוהי הופך את השיחה לאפשרית: "כי ההכנה והרצון לבד, שמכין את עצמו ורוצה לדבר רק שאינו יכול לדבר, גם זה יקר מאד אצלו יתברך. ואם יהיו חזק בזה הרבה בוודאי יעזור לו השם יתברך ויברא לו דבורים בבחינת: "בורא ניב שפתים", בורא ממש… ועל ידי זה דיקא זוכה לבחינת שלום לרחוק ולקרוב".
אולם, דומה ששיח אדם עם א-לוהיו יכול להתבצע באופנים שונים. לימוד התורה– גם הוא שיחה, "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי"; תפילה היא שיחה, "אשפוך לפניו שיחי", "יערב נא שיחי עליך"; וגם התבוננות בטבע, ומלאכה ומעשה צדקה ועוד ועוד.
האדם השלם מרגיש שחייו הם שיחה אחת מתמשכת. ולא פלא הוא– שהקורא אל ה'– מרגיש בהיענותו, בקרבתו של ה'. בסיעתא דשמיא שבהבנת הסוגיה, בזמן הלימוד; בהתעלות הנפש בשעת התפילה, ועוד.
הדתיות המודרנית, קפדנית ודקדקנית ככל שתהיה, לא רואה בשיחה עם ה' מטרה רוחנית חשובה. חבל.
(ואתחנן תשעח)