להעיף את הנודניק?

לא תמיד המסקנה הסופית תהיה להשאיר מישהו במחיצתנו, אבל אסור לנו למחוק את העמדה שמאפשרת לנו להאמין באמת ועד הסוף בכך שכל אחד ראוי

ר' שלמה קרליבך סיפר פעם שהיתה תקופה שהוא היה בירושלים וכמובן כל החבר'ה היו עושים יחד קבלת שבת. היה מסתובב שם איזה בחור מופרע ממש, שעשה להם המון בעיות, והוא גם היה נראה קצת מסטול. עד כדי כך הגיעו הדברים שבמשטרה כבר חשבו אולי קרליבך שנוסע הרבה לסן פרנסיסקו הוא בעצם זה שמספק סמים לבחור הזה. באו אליו הביתה באמצע הלילה כי מי יודע, אולי הם עלו על ה"דילר" שלו… הנקודה היא שהחבר'ה ממש רצו כבר להראות לברנש הצעיר את הדרך החוצה, למה הוא נדבק אליהם ומביא עליהם צרות?! אבל ר' שלמה לא הסכים! ברבות הזמן ההוא הפסיק לבוא וכולם נשמו לרווחה.

אחרי כמה שנים פרצה מלחמת ששת הימים וקרליבך היה מופיע בכל מיני בסיסים גדולים, הופעות ארוכות שבהן יכלו לשיר אותו שיר במשך שעות. באחת ההופעות שהיתה בחיל אויר הודיעו לו שאיזה קצין רוצה לפגוש אותו. נו, אתם כבר מנחשים מי זה היה… הוא היה אחד מהטייסים שהפציצו בקהיר. זה לא יאומן. הוא הרי ידע להעריך את ההכלה והסבלנות שהוא קיבל אי אז בירושלים. (מי שרוצה לקרוא את זה בלשון של ר' שלמה, ובכלל קרדיט זה דבר חשוב, זה מופיע ב"סיפורי נשמה" חלק שלישי, בעריכת שמואל זיוון).

אני בטוח שכל אחד מכיר סיפור כזה,על מישהו שהאמינו בו בזמנים קשים, וראו פירות אחר כך. זה כבר כמעט קיטש לספר דברים כאלה היום… אבל אני חושב שזה סיפור כל כך חשוב.

הסוף דוקא פחות מרגש אותי, לא תמיד יש הפי אנד, לא תמיד אנחנו בטוחים מה קרה בסוף. אבל הרגע הזה, שבו צריך להחליט – אני מעיף אותו מפה או לא. הוא הרי מציק לי ולכולם, שילך להפריע במקום אחר, ויש את כל הסיבות בעולם לזרוק אותו מכל המדרגות. זה לא פשוט בכלל להגיד 'אני לא מעיף בן אדם החוצה, ונתמודד'.

לא תמיד זה אפשרי, לא תמיד זה הדבר הנכון, ואני גם לא חושב שבכל מצב צריך להיות גיבור גדול. אבל הסיבה שחשוב לקרוא סיפור כזה היא העמדה. לקחת בחשבון שאדם ראוי לחמלה גם אם הוא נודניק גדול מאד. שאדם ראוי לאמון גם אם הכל כרגע נראה הפוך לגמרי. כמו שאמרתי, לא תמיד המסקנה הסופית תהיה להשאיר מישהו במחיצתנו, אבל אסור לנו למחוק את העמדה הזאת שמאפשרת לנו להאמין באמת ועד הסוף בכך שכל אחד ראוי. ואם אני לא מצליח לראות את זה, מה זה מספר עלי? הרי יש מקומות חשוכים בחיים, יש נפילות, אוי לי אם אני מוכן לקבל רק את ה"יפים והנכונים", אוי לי אם לעצמי לא אדע לתת עוד צ'אנס, לדעת שיש תקוה.

נו, אבל מה נזכרת עכשיו? תשאלו. אז אגיד בכנות, לספר סיפורים עכשוויים, זה בעייתי. כי זה נוגע לאנשים ולכאבים האישיים שלהם ואני הרי בטח לא יכול לחשוף סיפורים של אחרים, אז יותר קל לי להשתמש עם סיפור רחוק ממלחמת ששת הימים, אבל – זה פשוט הכי עכשווי שיש. כל כך הרבה אנשים לא בטוחים שהם ראויים, כל כך הרבה אנשים לא יודעים אם יש עוד צ'אנס, המבט שלנו יכול לחרב או לרפא, את הילדים שלנו, את הסובבים אותנו.

שנזכה לרפא…

(יתרו תשפ"ב)