חלל

טעמים שונים נתנו רבותינו לטקס עריפת העגלה בנחל לאחר שנמצא חלל שלא נודע מי היכהו. הרמב"ן סבור שמדובר בסוג של קרבן, ולדעת ראב"ע הוא בא לכפר על אנשי העיר הקרובה, "כי לולא שעשו עבירה לא נזדמן להם שייהרג אדם קרוב להם". לדברי הרמב"ם ובעל ספר החינוך הטקס נועד ליצור שיח ציבורי בדבר הרצח, ולגרום לכך "שכל היודע בדבר יהמה לבבו ויגיד מה שיודע לזקנים, ומתוך כך יבערו הרוצחים והרעים מקירבם" (מו"נ, ג, מ).
ניתן להניח שבנוסף לטעמים אלה היה טקס זה גם אמצעי לזעזע את העם ולעורר אותו לפעול כנגד האלימות בחברה, ולהקפיד יותר על שמירת חיי אדם. משום כך נעשתה עריפת העגלה באירוע רב משתתפים, ובמעמד זקני בית הדין הגדול, הכוהנים וזקני העיר הקרובה, והנחל בו נערפה העגלה נשאר לנצח אדמת בור, כעין גל-עד למעשה הרצח, שאמור להבטיח כי המאורע יטביע חותם עמוק בתודעה הציבורית לשנים רבות.
בכך משתלבת פרשת עגלה ערופה עם נושאים נוספים בפרשתנו המדגישים את חובת הזהירות בחיי אדם, כגון: הקצאת ערי מקלט להורגים בשגגה, החובה להרוג את הרוצח במזיד, מצוות שעוסקות בפטור לאנשים מסוימים מהשתתפות בלחימה, והדרישה לפתוח בשלום ולא למהר לצאת למלחמה.
לפי חז"ל יש היבט שמודגש במיוחד בפרשת עגלה ערופה, והוא האחריות העקיפה שרובצת על כתפיהם של מנהיגי הציבור. חז"ל הסבירו שהכרזת זקני בית דין הגדול: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה", נועדה לומר שההרוג "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (סוטה מ"ו). כל מי שנמצאים בעמדת השפעה או אכיפה הם בעלי אחריות מיניסטריאלית לחיי אדם, וכל התרשלות מצדם מביאה לכך ש"כל דמים שנשפכו שם, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום" (מועד קטן ה, א).
בתלמוד הירושלמי מופיעה מחלוקת בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל בשאלה על מי נאמר שמנהיגי העדה פטרוהו בלי מזונות וליווי – על ההורג או על ההרוג (ירושלמי, סוטה, ט, ו). ואכן האחריות למקרי מוות טרגיים איננה מתחילה בגורמי האכיפה והענישה, אלא היעדר טיפול מספיק במניעה וביצירת תשתיות חברתיות מבעוד מועד, כדי שאנשים לא ידרדרו אל עברי פי פחת. צרם לגלות עם פתיחת סדירה של שנת הלימודים השבוע, שבתו, ובצדק, כ-1,300 המורים בתוכנית היל"ה (=השלמת יסוד ולימודי השכלה) לנוער נושר. דווקא הם, שעושים את העבודה החשובה ביותר, מועסקים כעובדי קבלן, מפוטרים מדי שנה ואינם זוכים לתנאי קביעות ושכר ככל מורה בישראל.
חז"ל העלו על נס את חובת הליווי של האורח, ואמרו ש"כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים", ואילו "המלווה… כאילו קיים עולם מלא" (סוטה מו, ב). בזמנם, הדרכים היו בחזקת סכנה של ליסטים וחיות רעות, והליווי העניק אבטחה אישית להולך בדרך. בזמננו לא נדרש הליווי בדרך, אך חיוני מאוד ללוות את הנתון במצוקה בצרותיו הנפשיות, החברתיות והכלכליות כדי שלא יגיע לסכנה. האחריות העקיפה אינה מוטלת רק על הרשויות, אלא על גם על קרובי משפחה, חברי קהילה, שכנים וכל הרואה מצוקה ויכול להושיט יד.
מדי שנה מנסים כ-10,000 איש בישראל לשלוח יד בנפשם, וכ-500 איש מצליחים להתאבד. ליווי ודאגה של הסובבים אותם היה עשוי למנוע חלק מהמקרים. בתקופת הקיץ רבים מדי מצאו את מותם בתאונות דרכים, בתאונות עבודה, בטביעות בים, וכן פעוטות שנשכחו ברכבים בוערים בשמש. כל אחד מהם הותיר חלל גדול. הביטוי "חלל" חוזר שלוש פעמים בפרשת עגלה ערופה, ונראה שהתורה באה להדגיש את החלל שמתהווה עם לכתו של אדם. מותם של אנשים בנסיבות טרגיות מותיר חללים עמוקים וכואבים במיוחד. לכן מלמדת פרשתנו עד כמה גדול צריך להיות הזעזוע עם מותו של אדם טרם עתו, ועד כמה גדולה צריכה להיות המחויבות לפעול בעוד מועד כדי למנוע כל מקרה כזה, לדעת "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה", וכי עשינו הכל כדי להציל נפש אחת ובכך לקיים עולם מלא.
(שופטים תשעט)