הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)סוגיית חופש הדיבור והביטוי מחייבת התייחסות למרכיבים שונים הבונים אותה. לעתים מזומנות נעשה טשטוש בין התחומים השונים, ובשל כך חופש הביטוי אוסר על מניעת האפשרות של אדם כלשהו להביע את עמדותיו בחופש ובחרות. באופן עקרוני, אין גוף שרשאי לחסום את החופש הזה – לא הממשלה ולא הכנסת, לא החוק ולא גורמים משפטיים. הוא זכות יסוד, המוקנה לאדם מעצם היותו אדם. הוא גם חיוני מאוד לחברה, בשל העובדה שזהו כלי יסוד באפשרות לחרוג מתוך מסגרת עריצות הרוב, לחשוב מחוץ לקופסה, לאפשר מבט אחר ובחינת אפשרויות חדשות, לבקר ביקורת מוסרית וכדו'.
חשוב להדגיש כי מבחנו של חופש זה מתרחש דווקא כלפי דעות מוקצות, מתועבות, שגויות, חתרניות וכדו', שהפיתוי לסתום את פיות הטוענים אותן גדול. כמו לכל עיקרון אתי – גם לחופש הביטוי חייבים להיות גבולות, אולם הם רחוקים מאוד מאוד, ורק כאשר מדובר בסבירות הקרובה לוודאי ליצירת מערכת אלימה, או בקעקוע עצם קיומה של חברה – ניתן לדבר על ההגבלה של חופש הדיבור.
הגבלה נוספת מצויה כאשר מדובר באנשים הנושאים בתפקידים שמחייבים להימנע מכניסה לסוגיות מסוימות: רבנים בתפקיד רשמי, שופטים, עובדי ציבור אחרים, מפקדים בצבא וכדו' – כל אחד לפי עניינו ומהותו.
ברם, קיומו של עיקרון חופש הדיבור אינו קובע חס ושלום כי כל דעה לגיטימית, וכי אסור לבקר בצורה חריפה מאוד דעות שנאמרות. ההלכה מצווה על האדם עצמו להימנע מדברים אסורים בדיבור, ויש רבים כאלה: בראש ובראשונה מהלבנת פנים, שההלכה קובעת כלפיה שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל יחטא בה, וחלק מהראשונים פוסקים שאין מדובר בפרפרזה, אלא בהלכה למעשה; ההלכה אוסרת לדבר לשון הרע, ויש בה הגדרות מגוונות לקביעה זו – למן "אבק לשון הרע" ועד להוצאת שם רע. ייחודה של ההלכה, ביחס למקובל היום בתרבות המערבית, הוא בכך שהיא מגדירה לשון הרע דברים רעים ומכוערים גם אם הם אמת (!), והעובדה שאדם מוכיח שהוא דיבר אמת עדיין אינה מתירה לומר את הדברים הרעים בפומבי [בד בבד, ההלכה מחייבת לא לשתוק כאשר מדובר בעוול ("לא תעמוד על דם רעך"), וזה מקורה של החובה לומר "לשון הרע לצורך"]; התחום היחיד שמופיע בתורה כדבר שאינו רק אסור, אלא שיש להתרחק ממנו הוא אמירת שקר – "מדבר שקר תרחק" – והדבר מלמד עד כמה מוטלת חובה על האדם המתבטא שלא לשקר, לא רק במובנים הממוקדים של שקר, אלא גם בכל הפריפרייה שלו, ועוד. לא זו בלבד, אלא שהמשנה גם מכוננת מערכת שלמה של אמירות חיוביות, כגון "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ויוצרת מערכת מופלאה של דיבור קדוש.
המוציא דיבה, אפוא, אכן זכאי להגנה מצד "חופש הדיבור", ולכן לא ניתן למנוע בעדו לעשות זאת, אולם הדבר אינו מבטל את היחס השלילי כלפיו, ואת הזכות לבקר אותו באופן חריף, ולטעון כלפיו כי השתמש בחרות הביטוי כנבל ברשות החוק.
הנאמן לברית ההלכה אינו מתחבא מאחורי חופש הדיבור, אלא בודק את עצמו היטב האם הוא מקיים את מצוות התורה ואת איסוריה על הדיבור, כדי שחס ושלום לא תצא תקלה תחת ידו, והוא נוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה.
(שופטים תשעט)
