לא מעל החוק

בפרשת שופטים מופיע הציווי למנות מלך, ואיתו הסייגים והאזהרות הנדרשים ממלך:
לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו כסף וזהב. וכן הציווי על המלך לכתוב לו את משנה התורה הזאת על ספר.
הסייגים והאזהרות הנ"ל לא מגיעים משום מקום, אלא מגיבים לתחילת העניין בתורה: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ […] וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". הבקשה למלך נובעת מרצון להידמות לעמי הסביבה, והיא לאו דווקא חיובית.
"ככל הגוים אשר סביבותי. ר' נהוראי אומר: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודת כוכבים, שנא' (שם) "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו." (ספרי דברים קנו)
ההגבלות השונות על המלך, כמו גם הציווי על כתיבת ספר תורה, הם אנטיתזה לכל תפיסת המלוכה בעולם העתיק, כפי שהיא מתוארת גם בספר שמואל: מלך אבסולוטי העושה כרצונו ואין סמכות מעליו. סוסים, נשים, כסף וזהב הנצברים בכמויות לא על מנת לנהל את המדינה טוב יותר (כפי שמדגישים חז"ל) אלא על מנת להאדיר ולפאר את כוחו של המלך, החי באורח חיים שאיש מלבדו לא יכול לחיות.
סיור קצר בערים עתיקות או בספרי ההיסטוריה (ועד ימינו אנו ממש), מלמד אותנו עד כמה תפיסת המקרא חריגה, ועד כמה היא אמנם הפכה למציאות קיימת. מלכים ניצלו עבדים לבניית מבנים מונומנטליים כדי לאחסן בהם את אוצרותיהם העצומים (שנלקחו מהעם), או כדי לפאר את שמם וכבודם. הגמרא במסכת ראש השנה מצטטת אימרה ביוונית המשקפת את התפיסה ההלינסטית ליחס שבין המלך והחוק:
"אמר רב לעזר: פרא בסילאוס או נומוס אגרפוס. (החוק לא כתוב לגבי המלך) בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, רוצה מקיימה, רצה אחרים מקיימים אותה; אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא? ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששמרתי מצוותיה של תורה תחילה" (ירושלמי ר"ה ג.).
אל מול התפיסה לפיה החוק לא נכתב בשביל המלך אלא רק עבור הנתינים האחרים, באה התורה ומצווה על המלך לכתוב לו ספר תורה שילווה אותו כל ימי חייו: " וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת…". למלך יש ממי ללמוד. הגמ' מלמדת אותנו שאף הקב"ה בכבודו ובעצמו לא רואה את עצמו כמי שמצוי מעל לחוקי התורה שלו עצמו, והוא מחוייב לה.
דגשים אלו יכולים להסביר לנו משהו על יחסם של חז"ל לדוד המלך, הנראה לנו במבט ראשון כאנכרוניסטי: דוד מתואר פעמים רבות כמי שיושב בישיבה ולומד, וכמי ששולח שאלות הלכתיות לחכמים בבית המדרש או בסנהדרין – מוסדות שוודאי לא היו קיימים בימיו.
דוד הוא המלך האידיאלי. התנ"ך חוזר ומדגיש שוב ושוב את יראת אלוקים שלו, ודואג להזכיר את חטאו, אך לציין באותה נשימה שזהו חטאו היחיד. שלמה בנו כבר נופל בדיוק באזהרות התורה שבספר דברים – ומרבה לו נשים שמטות את לבבו. אבל לא דוד.
דוד הוא התגלמות המלך שלא רואה את עצמו מעל החוק ושספר התורה מלווה אותו כל ימי חייו. בתרגום של הדברים ל'חז"לית', מתקבל יושב בימ"ד השואל שאלות לחכמים. אבל המהות אותה מהות: בניית דגם של מלך ישראל שהוא שליח של העם ושל הקב"ה להנהיג ולנווט את העם מתוך יראת שמיים וכפיפות לסמכות. כוחו נובע מהסמכות האלוקית שקיבל, ולא מעליונותו: "לבלתי רום לבבו מאחיו", מדגישה התורה. מסתבר שלא הדמוקרטיה המודרנית המציאה את עקרון הפרדת הרשויות. עקרון קדום זה מנחה כבר את התורה, המגבילה את כוחו של המלך ומכפיפה אותו לחוק.
(שופטים תשעט)