הרב ד"ר משה פינצ'וקלפסוק, "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", נוכחות בולטת בכל מסיבת אירוסין, חתונה או שבע ברכות. ובצדק, זה התיאור המתומצת והקולע ביותר לנישואין. הן במובן שפירש רש"י, "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". או לפי ניסוחו הקולע של ניטשה: "נישואין – בשם זה אכנה את רצונם של השניים לברוא את האחד אשר הוא יותר מן השניים אשר בראוהו". והן במובן של קירבה וחיבור רגשי ורוחני כפי שפירש הרמב"ן, "בעבור שנקבת האדם הייתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה… ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד… והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם".
מאידך, באירועים אלו עוברים בשתיקה על חציו הראשון של פסוק, "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ". גם כן בצדק, לכאורה, שכן חלק זה של הפסוק מבטא פן מסוים של צער וכאב המהול בשמחת הנישואין. מצד אחד, שמחה גדולה וסיפוק אדיר הוא להורים להוביל את ילדם לחופה, אל פתח חייו החדשים ובמידה רבה האמיתיים. ההורים השקיעו את מיטב שנותיהם וכוחותיהם לגדלו, לחנכו, ולהכשירו לרגע זה. מצד שני, ההורים מביאים אותו עד הפתח אבל אינם עוברים את המפתן. כאן הם נפרדים במובן מסוים מהילד. מרגע זה יש לו בית אחר ממנו הוא בא ואליו הוא חוזר, אצלנו הוא יהיה על תקן של מבקר.
המדרש על מתן תורה (שמות רבה לג, א) רומז לקושי שבפרידה שבחופה. הרב עמיטל ז"ל הזכיר מדרש זה בנישואי בתו הצעירה: "משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא, זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי".
אבל, את הפסוק "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ" ניתן לקרוא בצורה נוספת. לשפה העברית תכונה מעניינת, למילים ושורשים רבים בה יש משמעויות הפוכות. כך למשל כשיוסף רואה את אחיו הפסוק אומר, "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם". להכיר ולהתנכר אלו פעולות הפוכות. כך גם אומרת רות לבעז, "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה". כך גם "לשרש" לעומת "להשריש" ועוד דוגמאות רבות.
גם לשורש "עזב" משמעויות הפוכות. מצד אחד עזיבה משמעה נטישה וריחוק. כך למשל מתלונן ירמיהו הנביא, "אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים". מצד שני עזיבה משמעה קרבה, סעד ועזרה, כמו בציווי, "כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ… עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ." פירש רש"י: "עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה… וכן ויעזב ירושלים עד החומה, מלאוה עפר לעזור ולסייע את חוזק החומה". כך פירש גם נכדו הרשב"ם: "עזוב תעזוב, לשון סיוע וחיזוק כדכתיב ויעזבו את ירושלים עד החומה ואפס עצור ועזוב". אפשר שכך צריך להבין גם בפסוק שלנו: "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ". בנישואיו הילד מחזק ומסייע את הוריו ומתחזק ומסתייע מהם. כאדם מבוגר ונשוי הילד מיישם ומוציא מן הכוח אל הפועל את כל מה שהוריו נתנו לו. אדם לא מבין ומעריך עד כמה הוא קיבל מהוריו, מביתו וממשפחתו עד שהוא מקים בית לעצמו ומוצא את עצמו נזקק פעם אחר פעם ליסודות ולערכים שהם הטביעו בו, יום אחר יום הוא נעזר בעקרונות אותם הוא למד בבית הוריו. כל אימת שהזוג מגיע לפרשת דרכים, לבחירה, החלטה או התמודדות קשה, הם מוצאים עצמם מביטים לאחור, נזכרים בבית אבא ואמא, כיצד הם פעלו במקרה דומה? מה הם עשו? איך הם התנהגו? מהם הם שואבים השראה, סעד וחיזוק לחייהם.
(בלק תשסג)
