יין נכרי – חלק ב'

ברשימה הקודמת ראינו כי מקור איסורו של יין נוכרי מתייחס ליין שנוסך לעבודה זרה, ואסור בשתייה והנאה. חכמים הרחיבו איסור זה לכל יין של נכרי, ועל כן אסרו את כל יינותיהם בשתייה והנאה, אפילו יין שהגוי רק נגע בו ('שכשוך' בלשון ההלכה).
כמו בכל המאכלים, גם עם האיסור הזה קשה להזדהות בימינו. לא רק משום שהיין כבר איננו משמש כמוקד של קרבה בין ישראל לגויים, אלא בגלל עניין עקרוני יותר. אם כיום זכינו שרבים מן הגויים מאמינים באל אחד, מדוע שנמשיך להתייחס אליהם כאל עובדי אלילים? האם אין בכך מסר מטעה כלפינו וכלפיהם? ובכן, מסתבר שגם כאן ניתן למצוא למצוקתנו מענה בתוך גבולות ההלכה.
די ברור, שעיקר איסור היין איננו משום חתנות אלא משום החשש ליין נסך. דבר זה נלמד מן ההיתר לשתות יין נכרי מבושל (בבלי עבודה זרה ל, א). מדוע לא אסרו יין שכזה משום חתנות? יש מהראשונים שטענו שיין שכזה לא היה מצוי (רא"ש) או שהבישול שינה טעמו (מאירי), אבל מהרמב"ם נראה שלא גזרו עליו כלל משום שלא מנסכים כמותו. מכאן, שבמקום שאין כל חשש לניסוך, גם סתם יינם איננו אסור.
על פי הגיון זה, היה צריך לכאורה להתיר את יין הגויים בימינו, לפי שלא קיים היום חשש ניסוך. צעד ראשון בכיוון זה אכן מצאנו בפסק הרמ"א, שקבע שסתם יינם בימינו אסור רק בשתייה ולא בהנאה (יו"ד קכג, א):
" ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, י"א דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה; וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו".
האחרונים מסבירים דין זה, שבימינו דומה מגעו של נכרי ביין למגע של תינוק, שאינו יודע כיצד לנסך, ולכן אינו אוסר את היין אלא רק בשתייה ולא בהנאה (קכד, י).
צעד שני בצמצום האיסור מצאנו בשו"ת הרמ"א (סימן קכד). על פי עדות השואל, נהגו בני "מדינת מעהרין בפרט ובכלל בשאר מדינות, להקל בשתיית סתם יינות הכותים ואין מוחה בהם". גם בתשובותיו של הרב יוסף משאש מצאנו עדויות על רבנים בני אשכנז שנטו להקל בכל הנוגע לאיסור סתם יינם (ראו אוצר המכתבים א, תנב; לעיון רחב בנושא ראו בספריו של פרופ' חיים סולובייצ'יק בעניין היין).
אבל האם עדויות אלו משקפות את ההלכה? תשובתו של הרמ"א בעניין זה מרתקת. מצד אחד הוא חושש להתיר דבר שלא הותר במפורש בפוסקים, אך מצד שני מבקש ללמד זכות על הנוהגים כן, לפי שמן הסתם קבלו כן מאבותיהם. בסוף הוא מוצא להם סמך בשיטת הראשונים שפסקה שתינוק נכרי אינו אוסר את היין במגעו כלל, אף לא בשתייה, ומשום כך ניתן לשתות יין שנגע בו גוי. גם לגבי יין שבבעלות גוי הוא מוצא פתח להתיר, לפי שייתכן שדומה הדבר לפת, שיש מקומות שנהגו בדבר היתר. ואחר כל זאת, הרמ"א מסיים דבריו באזהרה, שלא נסמוך על דבריו להתיר סתם יינם בשתייה, והוא לא בא אלא ללמד זכות על ישראל.
מה יש להסיק מכל זאת לימינו? להלכה, ודאי שעלינו לשמור על איסור יין נכרי בימינו. העולם עוד לא הגיע לתיקונו, עד שלא נזדקק להבחנה בין ישראל לגויים. לכן, כדי לשמור על תכלית החוק, יש להמשיך לאסור בשתייה יין שבבעלות נכרי. השינוי שצריך לעשות לענ"ד בימינו, בהתאם לזמנים המשתנים, הוא רק בנוגע ליין שגוי רק נגע בו. היות שאין חשש ניסוך עוד בימינו, לא נראה שיש סיבה להחמיר במגע, שאינו מבטא בעלות כלשהי אלא רק מהווה סניף של עבודת אלילים שבטלה מן העולם. על כן, תוך הרחבה של פסק הרמ"א, ובהסתמך על דבריו בתשובה, דומני שראוי לחכמי ישראל להתיר אף בשתייה יין של ישראל שנגע בו גוי. כאמור, באשכנז הקלו עוד יותר מכך, ואולי על הרצף הזה ביכולתנו לסמוך.
(חיי שרה תשע"ט)