הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הפולמוס על אופייה הציבורי של השבת בישראל מחייב, כמו בכל דיון הראוי לשמו, עשיית סדר לוגי בנושאים העומדים על הפרק, כיוון שלעתים מזומנות נשמעות בו טענות לא תקפות. נקודת המוצא של דיון זה היא שקיימת חובה מלאה לזכור שבת ולשמור שבת, ושמירת שבת משמעותה לא רק עשיית קידוש והדלקת נרות, ואף לא רק הימנעות מעשיית כל מלאכה האסורה, אלא גם כינון יום שבתון רחב היקף, כפי שמופיע בדברי הרמב"ן על פרשת השבוע שלנו: "לכך אמרה תורה 'שבתון' שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח".
מול עיקרון זה עומדים שלושה נושאים שונים. ראשון בהם הוא דיון הלכתי ממוקד, כיצד אפשרי אפוא לקיים מערכת שלמה של בתי הארחה, מלונות וכדו', שגם אם לא נעשית בהם מלאכה כלשהי – עובדים שם אנשים, ולגביהם זה לא יום שביתה ומנוחה. לאמור: גם אם מוסד מסוים אינו גורם לעובדיו לעבור על הלכה ממוקדת בשולחן ערוך, והוא מצא את הדרך ההלכתית לשלם להם "בהבלעה" – עדיין הוא מעביד אנשים ביום השבת, ואין זה לגביהם יום שביתה ומנוחה.
שני בהם הוא שאלה הלכתית ביחס לשבת ממלכתית. מאז שיבת עם ישראל לארצו עולה השאלה כיצד מקיימים שבת במדינה מודרנית על פי ההלכה, כגון: קיומה של רשת חשמל, עבודת משרד החוץ, טיפול משטרתי בעבירות רכוש וכדו'. המציאות שבינתיים יהודים רבים שאינם נאמנים לברית השבת משמשים בתפקידים אלה נוחה מידי, והיא גם גורמת לדיון ההלכתי לקפוא, שכן השאלה עדיין לא קיימת בצורה אגרסיבית. כל החולם למען היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, פועל לשם כך ואינו נותן מענה לשאלה כיצד תתקיים מדינה זו בשעה שכולם ישמרו מצוות – משמיט את הקרקע מתחת לרגליו. ניסיון לממש את המדינה על ידי עבודת גויים בלבד בשבת הוא גם לא ריאלי, אך גם בעייתי מאוד מבחינת תפישה הלכתית. בשנה האחרונה היו לפחות חמשה אירועים שבהם היה צורך בדיון הלכתי כזה (עבודות התשתית ברכבת; פינוי גופות באסון החניון ברמת החייל; כיבוי שרפות והצלת רכוש בשריפות הגדולות; ל"ג בעומר; הטביעה בכנרת), ולפתע התברר כי אכן נפסקו שם הלכות שונות, בשל העובדה שמדובר בהלכות מדינה, ולא בשאלות פרטיות.
שלישי בהם הוא השאלה הפוליטית: עד כמה מדינת ישראל צריכה לאכוף את יום השבת על אזרחיה, ועד כמה המדינה צריכה לעצב את רשות הרבים הציבורית שלה כמדינה יהודית מכוחו של חוק. צריך להדגיש כי יש לשאלה זו מעט היבטים הלכתיים ("לפני עוור"; "הוכח תוכיח" וכדו'), אך ביסודו של דבר זו שאלה שעיקרה פוליטי. גם אלה הסוברים שיש להגיע לפשרות ולהסכמות פוליטיות בנושא זה אינם סוברים שמותר לחלל שבת ולו במאומה, וטענתם נוגעת לשאלת כפיית המדינה, והערך או הנזק שכפייה כזו גורמת לשבת עצמה. גם כאן יכולות להיות עמדות שונות: למן העמדה החותרת לכך שהמדינה תאכוף את שמירת השבת בכל המערכת הציבורית, ועד לעמדה הסוברת כי אין משמעות דתית לאכיפה זו, היא רק מזיקה, וצריך להגיע להסכמות שונות.
שבת פרשת אמור, בה אנו קוראים שוב על מצוות יום השבת וייחודה, היא הזדמנות מצוינת לעסוק בשאלות אלו, כדי שברית הקודש בין הקב"ה ובין עם ישראל ביום השבת תלך ותתחזק, ויתקיים דיון אמתי וישר בנושא זה.
(אמור תשעז)
