"ודבק באשתו"

על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו – עזיבת הילדים את הבית היא חוויה קשה להורים. מדובר הן בעובדה שהבית מתרוקן, אך ביותר מדובר על כך הכרוך בעצמאות מחשבתית והתנהגותית של הילדים. מול האתוס היסודי של כיבוד אב ואם וההתרגלות לשמוע בקול ההורים ולציית לדבריהם, מדובר במציאות חיים חדשה שהיא לכתחילה: הילדים יוצאים למסע חייהם באופן עצמאי. יציאה זו כרוכה בהתנתקות מהקהילה הקודמות – קהילת ההורים – ובבניית קהילה עצמאית. התופעה העיקרית המשמעותית ביותר היא העובדה שקהילה זו מחויבת בראש ובראשונה לעצמה. התורה מציינת במפורש כי מדובר בעזיבת איש את אביו ואת אימו. עזיבה זו אינה רק פיזית – היא היפוך בסדרי עולם. כבר ברמ"א נפסק כי אין אדם חייב לציית להוריו בנושאי נישואין, והוא רשאי לשאת אישה שאינה יאה בעיניהם, כמו גם אישה רשאית להינשא למי שאין הם חפצים בו. פסיקה זו קשורה הן בהיקף הציות בו חייבים ילדים כלפי הוריהם מלכתחילה, והן במהות הנישואין. עקרונות אלה ממשיכים הלאה גם לחיי הנישואין כולם: המחויבות של בני זוג האחד לשני והנאמנות ביניהם קודמת לכל מחויבות אחרת, כולל זו כלפי ההורים. מובן מאליו כי המצב השלם והמלא הוא ששני בני הזוג נאמנים לשני זוגות ההורים, רוצים בטובתם, מכבדים אותם ויראים מהם כדין, וממשיכים בכך את שלשלת החסד הראויה והרצויה, אולם בשעה שיש התנגשות בין הנאמנויות – הנאמנות בין בני הזוג קודמת לכל.
יסוד תורני זה שבפרשת השבוע מחייב את הצדדים כולם. הוא מחייב את ההורים להבין שלילדיהם חיים עצמאיים משל עצמם, ואין הם רשאים לצפות כי לא יעזבו אותם, וכי יישארו תמיד מחויבים להוריהם בעדיפות הראשונה; היא מחייבת את הילדים להבין כי העובדה שכבוד הוריהם הוא השני שבמחויבות אינה קובעת חס ושלום כי מדובר מחויבות משנית, כי אם להפך: מחויבות זו מצויה בכל עת ברקע, אלא שהיחס בין בני הזוג גבוה מהם.
אך בעיקר היא מחייבת את הבעל והאישה האחד כלפי השני. פסוק זה אינו עוסק רק ב"שחרור" מעול ההורים ועזיבת קהילתם הקודמת, כי אם במהות עמוקה ביותר של "ודבק באשתו", לאמור: מדובר בדביקות הדדית של איש ואישה, אשר מקדימים את הקשר ביניהם לכל הקשרים האחרים. קשר זה דורש טיפוח מתמיד, ויתור הדדי, נכונות לפינוי חלל עצמי כדי שהשני יוכל להיכנס בו ובד בבד נכונות להיכנס לחלל אותו פינה בן הזוג. דביקות זו מאפיינת את כל מערכת ההקשרים וההחלטות – אין מדובר עוד במאבק כוחות ובניסיונות לנצל את הזוגיות לטובות הנאה, כי אם בפרויקט משותף, בו מתבטלים שני בני הזוג האחד כלפי השני, ומוצאים את עצמם ברואים כיישות מחודשת. חכמינו לימדו אותנו כי ביסוד הבריאה היו איש ואישה קשורים ומחוברים האחד בשני, ועתה הם שבים להתחבר ולהיות לבשר אחד.
פרשת הבריאה קובעת אפוא כי יסוד הקיום המשותף של כל באי עולם הוא הקיום המשפחתי, בו איש ואישה חוברים האחד אל השני לאחר שעזבו את מקורם והופכים לישות אחת. היא מלמדת כי זו התבנית הראויה ליחסי איש ואישה, והיא חותרת לכך שכל באי עולם יקימו את משפחתם בדרך זו. היא מאפשרת לעשות זאת על ידי שחרור ממחויבות קודמות – "ואביו ואמו" – והתוויית דרך יסודית לקיום המשפחתי: דביקות הדדית. זו אחת הבשורות העליונות של תורת ישראל למציאות המתפרקת של ימינו, והקריאה הרדיקאלית של התורה לארגון העולם בסדר מיוחד זה. סדר זה מהווה זכות גדולה של חיים, ואתגר גדול שיש להשקיע בו השקעה מתמדת כדי למצות ממנו את כל האושר השלום והאמת שיש בו.

.תשס"ט