הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')אחת מ-74 המצוות בפרשה עשויה להיות רלבנטית במיוחד למגויסים למילואים, וזו המצווה לפטור משירות צבאי אנשים שזה מקרוב באו בברית הנישואין. התורה קובעת: "כִּֽי־יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א… נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת־אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר־לָקָֽח" (דברים כד, ה). איסור זה חל רק על גיוס החתן ל'מלחמת רשות' או לשירות בטחוני שוטף, אולם במלחמת מצווה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה מד, ב).
חכמינו למדו ממצווה זו שהחתן צריך להימנע לא רק משירות צבאי, אלא גם מיציאה לזמן ממושך מביתו למטרות אחרות, וחובתו היא "שיתייחד לאשתו שנה שלמה, ולא ילך בה למסעו ולא יצא לצבא לכבוש, ולא יתחייב בכל הדומה לזה – אלא ישמח עמה שנה תמימה מיום שכנסה" (רמב"ם, ספר המצוות, עשה, ריד, ובדומה בספר החינוך, תקפב). בספרות ההלכה נדונו שאלות שונות בדבר תחולת איסור היציאה על החתן. יש שהתירו לו לנסוע לצורכי פרנסה, ובמיוחד כשמקצועו מחייב זאת, כגון שהוא טייס, מורה דרך וכדומה, ויש שהתירו גם יציאה שאינה חיונית כדוגמת טיול, אם היא לתקופה קצרה, וללימוד תורה או לדבר מצווה התירו אף לזמן ממושך. יש המתירים כול נסיעה בתנאי שהאישה נותנת לכך את הסכמתה (חת"ס ד, קנה; צי"א יט, מא).
'ספר החינוך' מתאר כמעט באופן רומנטי את המצווה שהשורש שלה, לדבריו, הוא "שישב האיש עם האשה המיוחדת לו שנה שלמה מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה ואהבתה בלבו… ויוכשרו הוולדות שתלד לו בקדושה ובטהרה…". מתוך דבריו עולה שמוסד הנישואין חשוב ומקודש בעיני התורה, והקשר בין בני הזוג הוא בעל ערך רב חשיבות ביותר, ולכן על הבעל להקדיש את מלוא תשומת הלב לאשתו במהלך השנה הראשונה, כדי שהקשר ביניהם יהיה יציב וחזק, והדבר ימנע את בני הזוג מלהתפתות ולרעות בשדות זרים.
רש"י מדגיש בפירושו שהמצווה היא על החתן שישמח את אשתו, ולא שישמח עם אשתו, והוא מסתייג ממי שתרגם את הפסוק: "וישמח עם אשתו", אולם התרגום הירושלמי בחר לתרגם זאת דווקא כך: "ויחדי עם אתתיה". נראה שדברי רש"י תאמו ביותר לדפוסי הזוגיות שרווחו לאורך רוב ההיסטוריה, שבהם האישה הייתה פסיבית ותלויה בבעלה שישמחה, ואילו בזוגיות המודרנית, שבה שני בני הזוג נושאים בעול ובאחריות משותפים, יש לאמץ את תרגום הירושלמי. בזמננו, על שני בני הזוג להקדיש זמן ותשומת לב בשנה הראשונה להעמיק את ההיכרות והאהבה ביניהם, להרבות בשיחות נפש ובעשייה מחברת ולדאוג לרווחתו ושמחתו של האחר. לפיכך, בזמננו יהיה נכון לדחות עד תום שנה מהנישואין גם את השירות הצבאי של אישה שנישאה.
בעקבות הפסוק בתורה וברוח דברי הראשונים הובנה מצווה זו כמשקפת את החשיבות המיוחדת שהיהדות מייחסת לנישואין, והדבר עולה ממקורות רבים, בהם גם הפטרת פרשתנו בה מדמה ישעיהו את הקשר שבין ה' לישראל לקשר שבין איש לאשתו. ברוח זו הגישו הרב חנן פורת, ואחריו הרב חיים דרוקמן, בהיותם חברי כנסת, הצעת-חוק להפוך את המצווה לחוק בישראל, שעיקרה "פטור משירות מילואים אלא אם ניתן צו 8" עד תום שנת הנישואין הראשונה.
ברם, חז"ל דרשו ופסקו שלא רק נישואין גורמים לדחיית שירות צבאי אלא גם "הבונה בית וחנכו… ומי שחילל את כרמו אינם יוצאים למלחמה עד תום השנה" (רמב"ם, הלכות מלכים י, יא, עפ"י סוטה מג, א). הם ראו את הפסוק בפרשתנו כהמשך לפסוקים על שחרור מהמערכה שבפרשת 'שופטים', אך בעוד שבמקרים המופיעים שם (דברים כ, ה-ח) המשוחררים חוזרים לשירות בעורף, אלה שבפרשתנו זוכים לפטור מוחלט משירות.
נמצא שהתורה מתחשבת לא רק בצרכים המשפחתיים של המתגייס אלא גם בצרכים כלכליים, והיא מציבה מגבלות על גיוס שמנתק ושוחק בהגזמה את הלוחמים ויוצר קשיים קיצוניים בחייהם. כל זאת כמובן רק במלחמת רשות, אולם רוב מלחמות ישראל בזמננו הן מלחמות של "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" ולכן הן מלחמות מצווה (רמב"ם, שם ה, א).
היכן שמים את הגבול למלחמה של "עזרת ישראל מיד צר"? עד איזה שלב המערכה הכרחית ומחוייבת לכל הדעות, ומתי היא הופכת למלחמת רשות? האם במדינת ישראל כיום אין צורך בקונצנזוס רחב בעם כדי שהמלחמה לא תוגדר כמלחמת רשות? על שאלות אלה ואחרות אין צורך לענות, אפשר פשוט לתייג את מי שיודע לשאול כ"יָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב", ולהמליץ לו ש"יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ"…
