פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)תיאורו המופלא של מעשה בראשית, כמו גם גירוש אדם וחוה מגן העדן ומעשה הרצח של קין שובים את הדמיון, ומעניקים ללומד מבוא אינטנסיבי ביותר לתורה. בתוך כמה פרקים קצרים, עובר הלומד בו זמנית מעולם אחד למשנהו. התיאור האידילי שבראש הפרשה, עם "רוח אלוקים מרחפת על פני המים", בריאת האור והאדם, ומנוחתה הרוגעת והשלווה של השבת, מתחלף בשרשרת אירועים שבה אירוע רודף אירוע, והדורות רצים לפניו במנהרת הזמן קצב מסחרר, למן אדם הראשון ועד נח, שחי עשרה דורות מאוחר יותר.
לנוכח קצבם המסחרר של המאורעות, אירועים רבי משמעות "מסתתרים" לעתים בינות לפסוקים הרבים, ונבלעים בהמולה. אחד החשובים שבהם הוא מעשה "בני האלהים ובנות האדם" שבסוף הפרשה, שחומרתו הייתה כה גדולה בעיני הקב"ה, עד שהוא, הכל יכול, ראה "כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", התנחם-התחרט "כי עשה את האדם", "התעצב אל לבו" וביקש, כביכול, להתחרט על בריאת האדם (תופעה, שהיא כשלעצמה מעוררת שאלות תיאולוגיות כבדות משקל).
המקרא, כדרכו, מקצר ועולה בתיאור המעשה (בראשית ו, א-ח): "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה': לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' ".
הציווי הראשון, של "פרו ורבו", שנתפש דרך כלל כברכה גדולה, נתפש כאן דווקא באור שלילי. וכך פירשוהו חז"ל: "ויהיה כי החל האדם לרב – תניא… רבי יוחנן אמר, רביה באה לעולם, וריש לקיש אמר, מריבה באה לעולם" (בבא בתרא טז, ע"ב).
מי היו אותם "בני אלהים" ומה פשר חטאם? רוב הפרשנים (דוגמת רש"י ואב"ע) נוטים לראות בשם זה שם של חולין, המכוון כלפי בני ה"שופטים", אם תרצו דיינים ממש, ואם תרצו בני המנהיגים הגדולים.
כך, למשל, פירש רבנו בחיי על אתר: "על דרך הפשט, 'בני האלהים' – השרים והשופטים, לפי שהשופטים נקראים "אלהים", כענין שכתוב: (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל", ומתרגמינן דיינא. ואמר הכתוב: כי אותם בני השופטים שהיה להם לעשות משפטיהם, היו עושים החמס עם בנות האדם, בין באונס בין ברצון, ויקחו מהם נשים מכל אשר בחרו – זה היה באונס, ומה שהזכיר "אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם", זה היה ברצון, כי היו באין עליהן דרך זנות ולא היה הענין נודע עד שהולידו להם בנים, ו"המה הגבורים אשר מעולם", כלומר היו מכירים הבריות שאינן מבני שאר האנשים כי אם מבני השרים והשופטים האלה. ואמר "מכל אשר בחרו", כלשון הכתוב: (ישעיה סו, ג) "גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה".
כאילו לא די בכך, הוסיפו במדרש ודרשו את תיבת "כי טבת הנה" הכתובה בכתיב חסר לגנאי: "אמר רבי יודן: 'טבת' כתיב, כשהיו מטיבין ומקשטין אותה לחופה, היה גדול נכנס" ומבצע בה זממו (בראשית רבה כו, ה).
יש מן המפרשים שראו בשם זה, של "בני הא-להים", שם קודש, אך בכך רק מוחמר המסר של הפרשה. לפי פירוש זה, מלאכי עליון(!) ירדו מדרגתם, ונשחתו בחטא התאווה. וכך אמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר, כב; והדברים מובאים גם בפירוש הריקנטי והרמב"ן על אתר): "רבי אומר: המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, ראו בנות דורותיו של קין שהיו מהלכות ערומות בשר ערוה, ומכחלות עיניהם כזונות, תעו אחריהן ולקחו מהן לנשים".
בין כך ובין כך, לפנינו מסר גדול: "אין אפוטרופוס לעריות", וגם מלאכי עליון עלולים ליפול ברשתן. ויתר על כן: לפנינו מודל של אנשים (או מלאכים) מיוחסים, הסבורים שהם "מעל לחוק", ומתירים לעצמם עשיית מעשי נבלה, תוך שימוש בכוח, ופגיעה בכבודן של הנשים. על אלה נשחתה הארץ, עד כדי כך שהקב"ה "התעצב אל לבו" וביקש, כביכול, להתחרט על בריאת האדם.
ראויים הדברים להישמע ולהיזכר גם בימינו, שבהם יש "בני שררה", למיניהם ולסוגיהם, המורים היתר לעצמם לחרוג מהוראות הדין, ולנצל את שררתם לעשיית מעשי נבלה המשחיתים את הארץ.
תשס"ט
