עם ישראל מוקיר את זכרו של פנחס שהציל אותו מכליה, כשעצר את ההתדרדרות במשבר עם בנות מואב: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה יא). "ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל! בדבר בקנאתי" (א"ע שם). בעיצומו של המשבר הנורא ואבדן השליטה של המנהיגות, פנחס היה ה'מבוגר האחראי' ש'לקח אחריות' על המצב ועל גורלו של עם ישראל: "'ויקם מתוך העדה'. כלומר, שקם על עמדו ונתחזק ויצא מתוך העדה ונצטער בצרתם, ושם נפשו בכפו להושיע צאן מרעיתו" (צרור המור במדבר כה ז). פעולה זו היתה כרוכה בסיכון חייו, שכן אם היה "נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי (פנחס א.ש.) 'רודף' הוא" (סנהדרין פב ב). ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל, ידעה משברים גורליים ומסוכנים ואלה לא פעם הוכרעו ע"י יחידים שלא נשאו בכל תפקיד רשמי, אך גילו אכפתיות וערבות הדדית ולקחו על עצמם את האחריות, לפעמים תוך כדי סיכון עצמי ותשלום מחיר אישי.
לרוע מזלנו, בימי חורבן בית שני לא זכינו לכך. היו אלה ימים של מחלוקת ופילוג בתוך העם, שנאת חינם ומלחמת אחים עקובה מדם. בתוך האנרכיה שנוצרה לא זכינו שיקום משהו שיקח אחריות, ולא זכינו שהערבות ההדדית תכריע את המחלוקות. לאויבנו נותר להתבונן מן הצד ל"ע: "כי האלוקים מיטיב לערוך את המלחמה ממני (אספסיינוס א.ש.), והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שיגעון" (מלחמות היהודים ד).
גם מי שפוטנציאלית היה יכול למנוע את החורבן ואת ההתדרדרות במצב לא לקח אחריות והעדיף להיות ב'שב ואל תעשה' כפי שבא לידי ביטוי בתיאור של חז"ל על 'קמצא ובר קמצא' (גיטין נו א).
השבוע, במקביל לעליה בתחלואה של הקורונה נכנסנו ל'בין המצרים', תקופה של חשבון נפש על מחדלי העבר מתוך החובה להפיק לקחים להווה ולעתיד (רמב"ם תעניות ה א). בימים אלה אנו נדרשים לסוג מיוחד של אחריות אישית, אכפתיות וערבות הדדית. היקף ההדבקה אינו תלוי רק ביחיד. הוא מושפע מההקפדה על ההנחיות וההגבלות של הסביבה כולה. יש שאינם מקפידים ומזלזלים בסכנה ובכך הם מסכנים חיי האחרים. על כולם לנהוג באחריות, באכפתיות ובערבות הדדית.
(פנחס תשפ)
פנחס וקורונה בבין המצרים
השארת תגובה