הכיפות השקופות

בתקופה האחרונה, אולי בגלל אופי הממשלה הנוכחית, יש תחושה שהציבור החילוני מתנגד לדת בכל אספקט שהוא, עד כדי כך שבתל אביב לא מוכנים שחו"ח דתיים יחגגו בהפרדה. אבל יש חילונים, כנראה עשרות רבות של אלפים, שרוצים שכל עם ישראל יתקרב ליהדות. תקראו להם 'הכיפות השקופות'

ערן רולס גדל בבית חילוני 'אדוק' להגדרתו, ונשמע היום כאחרוני המחזירים בתשובה. הוא לא מגדיר את עצמו דתי, אלא כ"כיפה שקופה", זרם חדש של אנשים ש"מרגישים מצוין במקום שהם נמצאים בו", שהוא ממובילי קהילתו. רולס מספר שבביתו חונך כנגד הדת, בילה ב'הארד קור' של השומר הצעיר וחי בסביבה שהייתה חילונית בהגדרה, כאידיאולוגיה.

מסע ההתקרבות לדת של ערן החל מאז השחרור מהצבא, לאחריו היו לו לראשונה חברים דתיים, שהפכו לחברי נפש שלו ושל אשתו. "זו הייתה פעם ראשונה שהיו לי חברים דתיים, ואז ראיתי שלדתיים 'אין קרניים'", הוא מספר. הם התארחו אצל חבריהם הדתיים בשבתות, הגיעו לפני שבת וחזרו לביתם לאחר הארוחה (הזוג הדתי עשו שאלת רב בנוגע לכך והרב נתן להם אישור), ונהנו מהשבתות האלה. ערן החל ללמוד תורה ויהדות, עם עדיפות ברורה לתורת הרב קוק, והחל לפקוד את בית הכנסת. "זה תהליך של יציאה מהארון החילוני. זה התהליך הכי קשה. לעבור צד. בדיוק כמו שקשה למי שבא מבית דתי להפוך לחילוני. פתאום אתה צריך להסביר למה אתה הולך ביום שישי לבית הכנסת, יש את מה ההורים יגידו, מה האחים יגידו, מה החברים שגדלתי איתם יגידו, העובדים שעובדים איתי. הרי הקונוטציה הראשונה, אפילו של בת זוג שלי שבאה ממשפחה מסורתית, זה 'הוא הולך להתחרפן לי, ותכף הוא ישים כיפה של 'נ נח נחמן מאומן', יקנה רכב חבוט, ירכיב רמקולים וילך לרקוד לי עליו בצומת רעננה'. כל החיים שלי פתאום משתנים. זה תהליך מורכב גם לעצמי- גדלתי ואמרתי שאין אלוקים ומה זה בכלל, ופתאום אני מתחיל להתחבר לפנימיות התורה ולקדוש ברוך הוא ולהפוך להיות בן אדם מאמין, וזה משהו לא פשוט. זה היה מאבק גם עם עצמי, על כל מה שחונכתי וגדלתי עליו".

"זה תהליך של יציאה מהארון החילוני. זה התהליך הכי קשה. לעבור צד. בדיוק כמו שקשה למי שבא מבית דתי להפוך לחילוני. פתאום אתה צריך להסביר למה אתה הולך ביום שישי לבית הכנסת"

משפחת רולס גרה ברמות השבים, 'אחד המעוזים הכי משמעותיים של החילוניות הישראלית', להגדרתו של ערן. כשהוא מתחיל להגיע לתפילות השבת- בית כנסת אין, יש בית עם בו ארון קודש קטן בפינה צדדית, שם היו מתפללים ביום שישי ושבת. "שברתי את שיא העולם היהודי בלשיר את שיר הכבוד. בגיל 35-40 הייתי שר את שיר הכבוד 8 שנים עד שהגיע מישהו יותר צעיר ממני. היה מניין רק 'בשיניים'. בשלב מסוים הרבה הלכו לדיור מוגן או לעולמם ואני החייתי את המניין ברמות השבים, ולפני שנתיים נקראתי לשליחות חדשה והקמתי יחד עם חברים בית כנסת חדש במושב הצמוד, כפר מל"ל והכנסתי גם ספר תורה. זכיתי להחזיק מניינים של שני בתי כנסת וזה הישג שאני מאוד מתגאה בו". היום, דרך אגב, יש הרבה יותר ממניין מתפללים בפינת בית הכנסת ברמות השבים, רבים מהם שייכים לזרם 'הכיפות השקופות'.

אז מיהם בעצם אנשי 'הכיפות השקופות'? קשה להיכנס להגדרות שאנחנו כל כך אוהבים. רולס מתאר שהזרם החדש הזה מורכב משלושה תתי זרמים- חילונים שהתחברו מאוד לדת, לאמונה, לפנימיות התורה וכמובן לחלק מהמצוות וההלכות, אנשים מסורתיים, בעיקר בנים ובנות למשפחות ספרדיות, שהמסורת נורא חשובה להם אבל הם לא רוצים להיות דתיים, והאחרונים, איך לא, הדתל"שים. אני בכל זאת מנסה לקטלג, הרגל מגזרי, ומקשה- בפרקטיקה, מה מהתורה אתם, הכיפות השקופות, שומרים?

"גם אצל חברים דתיים שלי כל אחד עושה מה שהוא רוצה. כל אחד בעולם עושה מה שהוא רוצה", משיב ערן. "בכיפות השקופות, כמו אצל הדתיים, יש אמונה שלא רואים במקום אחר. אבל בפרקטיקה, בהלכות ובמצוות, אני מניח ששם מקיימים פחות, החיבור הוא לפנימיות התורה יותר, לאמונה, וכל אחד בוחר לעצמו. אני, למשל, לא מדליק אש בשבת ולא הולך למסעדה לא כשרה. אני לא מתנצל שאני עדיין לא שומר שבת, אוכל קטניות בפסח וכו'. אנחנו לא שם. היום לכל אחד יש רוחב פס הלכתי. גם אצל משפחות דתיות וגם אצל דתל"שים. אחד הדברים היפים שהכיפות השקופות נתנו זה שהיום הרבה דתל"שים מצטרפים אלינו.

"פעם החיים היו מאוד בינאריים. או שאתה דתי או שאתה חילוני. לא מקבלים את זה שאתה באמצע. אז הרבה חבר'ה מהציונות הדתית הלכו לאקסטרים, עזבו את הדת, כי לא מקבלים את זה שהם באמצע. היום אנחנו אומרים לאלו שלא התאים להם להיות בקהילות הדתיות-לאומיות- רגע, אנחנו היינו חילונים ואנחנו היום חיים באמצע. אתם גם יכולים להיות באמצע. אל תלכו לצד השני, בואו תהיו איתנו. וגם מצד החילונים- כשאני התחלתי להתקרב לדת זה היה משהו יותר חריג, אבל היום מאות אלפי ישראלים נמצאים במקום הזה. כיום הכיפות השקופות זה זרם ענק שתופס תאוצה ונתנו לו לגיטימציה. אנשים כבר פחות מפחדים לצאת מהארון החילוני".

גדלת בשומר הצעיר. לרוב אנשים מסורתיים מזוהים עם הימין. משהו השתנה אצלך מבחינה פוליטית?

"נשארתי בכיוון החברתי של השמאל, אבל מבחינת ארץ ישראל- אני הכי ימין שאת מכירה. וככה הרבה מהכיפות השקופות. ברגע שאתה מאמין אתה לא מוותר על ארץ ישראל".
"עלינו, על הכיפות השקופות, לא יכולים להגיד כלום, לצעוק 'הדתה'. אנחנו בשר מבשרם של החילונים, אבל מצד שני זה גם מה שמעורר היום את צעקות ה'הדתה' שיש היום- לא אכפת להם מהדתיים. הם רואים לנגד עיניהם אנשים, בשר מבשרם, שהפכו להיות פתאום כיפות שקופות, הולכים לבית כנסת, גברים ונשים שפתאום מתחברים, מתחילים ללמוד תורה ויהדות. זה מלחיץ אותם".

ערן מאמין שיש שעת רצון עצומה בארץ. "מאות אלפי ישראלים מניחים היום תפילין, הולכים לבית כנסת בשבת, בנות מדליקות נרות ולומדות ימימה, אנשים שמעולם לא עשו את זה. הגאולה תבוא מהסימביוזה הזו שבין החרדים לציונות הדתית, הכיפות השקופות והחילונים. קורים דברים טובים היום, ואנחנו, הכיפות השקופות שליחי מצווה לייצר את הדיאלוג".

יש לך כיפה?

"יש לי כיפה שקופה. ברור שיש לי, לבית כנסת הולכים עם כיפה", משיב רולס.

"פעם החיים היו מאוד בינאריים. או שאתה דתי או שאתה חילוני. לא מקבלים את זה שאתה באמצע"

עם מטפחת שקופה

לימור בנש גדלה גם היא בבית חילוני ברמת אביב, ובמהלך חייה, מתוך למידה ועיסוק בתחום ה'קאוצ'ינג'- אימון, ומשיכה לעולם ההתפתחות האישית- הגיעה גם ליהדות, שלטעמה מסונכרנת עם התחומים הללו: "אני מרגישה שחוכמת היהדות והתפתחות אישית הולכות יד ביד אלפי שנים. בחוכמת היהדות יש הרבה מאוד מעולם התוכן הזה. במה שלומדים על פסיכולוגיה חיובית, ובמחקרים שבודקים מה גורם לאדם להיות מאושר- חלק מהגורמים הם הודיה והכרת הטוב- להודות על מה שיש, ולהיות נוכח ברגע- דברים שגיליתי בתוך היהדות. יש ביהדות המון יופי. אדם קם בבוקר והדבר הראשון שהוא אומר זה- "מודה אני". אדם עוצר כמה פעמים ביום להתפלל. יש המון שינויים בעולם, הקצב העומס הולך ונעשה יותר גדול ואנשים יותר זקוקים למרווחים האלה, לראיית הטוב, לעצור לרגע- כל הדברים האלה שקיימים בתוך חוכמת היהדות".

לימור משתייכת גם היא לזרם הכיפות השקופות, או המטפחות השקופות, אם תרצו. אחד הדברים שבגללם היא מתחברת ל'כיפות השקופות' הוא קו הרצף. בו, לדבריה, כל אחד מוצא עצמו על הרצף שבין דתי וחילוני ועושה מה שהוא בוחר לעשות. לימור ובעלה, לדוגמא, עושים קידוש, לא מבשלים בשבת כבר זמן רב, הכשירו את הבית- לימור שומרת כשרות אך לא מקפידה על הפרשי שעות בין בשר לחלב, היא גם לא נוסעת בשבת, אלא אם יהיה משהו נורא משמעותי, היא ניתקה לאחרונה טלפון בשבת, פוקדת את בית הכנסת ולומדת שיעורי תורה. בקיצור, על הקו.

"אני מחברת את זה לעולם של השקט הפנימי שלי. אני רואה את היופי שיש בשבת. אני עושה את זה מתוך בחירה, מתוך ההבנה העמוקה של מה שבת מאפשרת", משתפת בנש. "המשפחה שלי רואה אותי יותר מתקרבת לעולם היהודי אבל לא ממקום קיצוני. אני נורא נהנית בבית הכנסת, זה שיעור היוגה השבועי שלי. בעלי אומר שאני נראית כמו כלה כשאני חוזרת מבית הכנסת. יש אור כזה בפנים, יש רוגע ושקט. זה נכון שהשבת משנה צורה, אבל זה לא ברמה מאוד קיצונית. אני מרגישה מאוד נוח להיות בין העולמות. אנחנו על קו הרצף ויש המון אנשים כאלה. אני הולכת לשיעורי תורה ואנשים מגיעים בהמוניהם. אנשים צמאים לזה. אנחנו חיים בעידן שהכיפות השקופות זה לא מותרות- זה הכרחי. זה חמצן לאדם. החיים שלנו היום נורא עמוסים. אנשים ממש זקוקים לנשימה הזאת".

"לא רק אני מרוויחה מהקרבה ליהדות, אלא כל הסביבה, כל עם ישראל", היא ממשיכה. "החיים של אנשים שחווים את חוכמת היהדות כפי שהיא טובים יותר, היהדות נותנת חוסן פנימי. כשאתה מחובר לערכים ולעצמך אתה חוזר יותר מהר ליציבות שלך. אם לכל בית תהיה נגיעה כזו- עם ישראל יהיה טוב יותר. אבל, יש המון פחד ורתיעה בעם מ"כפיה דתית" ויש גם הרבה בורות, אנשים מפחדים בעיקר מחוסר ידע. במהות, אנשים זקוקים למקום הזה של שייכות, רוצים להתחבר. חלק מהשליחות שלנו, הכיפות השקופות, זה להבהיר את המקום הזה, שהקשר ליהדות יכול להיות קיים. זה לא הכל או כלום", היא מסכמת.

"אני מתקרבת לעולם היהודי אבל לא ממקום קיצוני. אני נורא נהנית בבית הכנסת, זה שיעור היוגה השבועי שלי. בעלי אומר שאני נראית כמו כלה כשאני חוזרת מבית הכנסת"