סוחבים חבילות

לפני כמה שנים נסעתי למדינה מרוחקת, בשליחות ה"תלמוד תורה" שבו עבדתי. הייתי צריך לחפש שותפים לפרויקט שייקחו חלק בהוצאות המוסד. הסתובבתי כמה ימים, כשחבר מקומי שהכרתי נוהג בשבילי ממקום למקום. לאחר כמה ימים מייגעים, הגעתי למבוי סתום. הובהר לי שבלי איש קשר, מישהו מכובד ומוכר שם, לא תהיה לי דריסת רגל במקומות הרלוונטיים.
בדרך מוזרה (שהיא סיפור בפני עצמו) התגלגלתי לביתו של רב ממשפחה חשובה וידועה באזור. הוא בתחילה התנצל שאין לו זמן, אולם ביקשתי שייתן לי דקה אחת בלבד לדבר.
הראיתי לו תמונות מהמקום, בפרט של ילדים. הוא התרגש מאוד. התמונות פתחו את לבו. הוא הסתכל הרבה על כל ילד, ושאל שאלות. לא אאריך בפרטים, אבל החל מאותו רגע הבן אדם עזב את כל עיסוקיו ופשוט 'השתולל', נסע איתי מרחקים, הכניס אותי לאנשים שלא היו פותחים לי סתם כך את הדלת, אבל עקב מעמדו המכובד ישבו איתי באריכות. הוא פשוט התיש אותי. בשלב מסוים התפרקתי ואמרתי לו שאני לא יכול יותר להיות ער רוב הלילה בנסיעות לפגישות, ואחר כך כבר במניין "ותיקין" הראשון להתייצב איתו כדי לפגוש עוד מישהו, אבל הוא המשיך בכל הכוח.
הנהג כבר הביע את פליאתו, וזרק לי בציניות: "מה הולך פה? משעמם לו? הרי כבוד אין לו מזה, כסף גם לא, ו'לשם שמים' – נו, נו… עם כל כך הרבה דרייב? מוזר. כנראה הוא ממש משועמם".
גם אני תהיתי בלבי, אבל שתקתי בתקווה לטוב.
ביום האחרון, כשנפרדתי ממנו לשלום לפני חזרתי לארץ, הוא נתן לי פתק עם שם של מישהו, וכך אמר לי: "תשמע, אתה באת בשביל 'חיידר' לילדים, גם לי יש ילד. הוא התמוטט נפשית. זה כואב בעומק לבי. אני מבקש שתתפלל עליו כשאתה מגיע למערת המכפלה".
וואו.
לעולם אינך יודע מי העומד מולך, איזו חבילה הוא סוחב, ומה הדרייב שלו שפותח לו את הלב וגורם לו לעשות את מה שהוא עושה. מה שבטוח – הסיבה לא הייתה שעמום…
הסיפור היה יכול להסתיים פה, וזה גם היה ראוי.
אבל – עברו כמה שנים, הקשר איתו התרופף, ותהיתי בלבי מה עלה בגורלו של אותו נער.
ערב אחד נפגשתי עם מכר שלי, שזמן רב לא ישבנו לדבר. הוא סיפר לי על עבודתו בתחום בריאות הנפש. כשרצה להביא לי דוגמה להתקדמות מקצועית מעניינת, ולדרך טובה שעוברים מטופלים, החל להגיד שיש לו מטופל שהוא ממשפחה חשובה (זה היה קשור למשהו שרצה להגיד). לא יכולתי להתאפק וזרקתי בשגגה לחלל האוויר את שם המשפחה של אותו רב. אותו המכר נשתתק בהלם. ואמר לי שמעתה אינו יכול לפרט כלום, כי לא חלם שאני מכיר את המשפחה המדוברת – השוכנת מעבר לים.
קיבלתי ד"ש, או שמא סגירת מעגל.
מה אנו יודעים
על עצמנו
ועל זולתנו
על חיבורים
ומפגשים אקראיים בין אנשים
ועל החבילה שכל אחד סוחב…
"לעולם אינך יודע…".
(במדבר תשעט)