היכן מתחילה ההלכה?

קיום ההלכה אמור להיות ברכה לאדם, ולהתקשר לטוב שקיים בעולם

כשאנו אומרים 'הלכה', מה הדבר הראשון שעולה לנו לראש? אני מניח שרבים מאד יענו על השאלה הזאת בצורה דומה: שולחן ערוך. כך אמנם נתפסת ההלכה כיום – סך של הוראות הכתובות לנו בשולחן ערוך ומנחות אותנו כיצד לנהוג בכל מקום ובכל רגע בחיינו.

ואולם, ישנם רבים בעם ישראל ש'שולחן ערוך' זהו מושג שלא אומר להם דבר. הם לא מרגישים מחוייבים אליו ולא מבינים מדוע ספר שנכתב לפני כחמש מאות שנה אמור להכתיב לנו נורמות כיום. והאמת היא, שישנם גם הרבה שומרי הלכה שלא ידעו להסביר מדוע אנו אמורים כיום להיות מחויבים לספר קדמון שכזה. מה הופך את השולחן ערוך למקור סמכות עבורנו כיום?

אני מעלה נקודה זאת כדי לטעון שאי אפשר להתחיל את ההלכה מן השולחן ערוך. כשאנו מדברים על הלכה, אי אפשר לקחת את השולחן ערוך כנקודת מוצא. העובדה שמשהו נכתב שם, לא יכולה להיות מספקת עבורנו כיום. בכל הלכה ובכל דיון, יש לצעוד אל המקורות הראשוניים ביותר, ומשם להתקדם.

אז היכן מתחילה ההלכה? מהו המקור הקדום ביותר שלה?

היינו חושבים שההלכה התחילה במתן תורה. שם לראשונה ירדו מצוות לעולם. אבל מפתיע לגלות שהתורה עצמה אומרת אחרת. התורה לא מתחילה במתן תורה. התורה מתחילה בהתחלה, בבריאת העולם. שם, בסיפור הבריאה, אנו מוצאים את ההלכה הראשונה:

"ויברא א-לוהים את האדם בצלמו… ויברך אותם א-לוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה".

ההלכה הגיעה אל האדם יחד עם בריאתו. סימן שביסודה, ההלכה אינה מהווה תוספת לחיי האדם אלא היא חלק אינהרנטי בקיומו. אין פשר, לפי זה, לאימרה הדורשת מן האדם קודם להיות אדם ורק לאחר מכן לשמור הלכה. ההלכה ביסודה היא להיות אדם. האדם מבטא את ייחודו כברוא בצלם א-לוהים רק כאשר הוא מקיים את ההלכה שניתנה לו.

ומדוע זה כך? כי האדם לא נברא בשביל עצמו. האדם נברא כדי למלא ייעוד: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ". א-לוהים ביקש שהאדם ינהל את העולם שברא, שיהיה שגריר שלו עלי אדמות. וכאן יש לדייק: על פי הסיפור המקראי, ישנם בטבע עוד אלמנטים הנושאים ייעוד. הרקיע נועד להפריד בין המים העליונים לתחתונים, המאורות נבראו כדי להאיר על הארץ ולשמש כאות לספירת הזמנים, וכן הלאה. אך שונה מהם האדם. בהיותו ברוא בצלם א-לוהים יש לאדם את יכולת הבחירה, וככזה הוא יכול לחמוק מייעודו. הוא יכול להתכחש לתכלית קיומו ולהימנע מעשייה.

על כן, אדם הוא הייצור היחיד בבריאה שא-לוהים לא מדבר עליו אלא מדבר איתו. על השמים ועל הארץ ועל החיות א-לוהים דיבר. א-לוהים אפילו בירך את הדגים והעופות: "ויברך אותם א-לוהים לאמור פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ". אבל אדם הוא הנברא היחיד שא-לוהים מדבר איתו: "ויברך אותם א-לוהים ויאמר להם". מסביר עניין זה הרש"ר הירש:

"אצל האדם הופרדה הברכה מהקיום, והענקת היכולת חלוקה מהשימוש בה למטרות הא-לוהים. הקיום נדרש מאדם כמילוי חובה, ועליו לקיימו מרצונו החופשי. מעשה שהוא טבעי בבהמה, נהפך אצל האדם למעשה של חירות מוסרית."

ההלכה קשורה אפוא לבחירה החופשית של האדם. היא באה כדי לרומם את האדם ולגרום לו לבטא את ייעודו. יש המפרשים שלפיכך לא יוחד לבריאת האדם יום משלו. האדם נברא ביום ששי, יחד עם הבהמות. הסיבה היא שמבחינה ביולוגית זהו מצבו הראשוני. האדם הוא חלק מממלכת החי. רק אם יממש את ייעודו הוא יתעלה וייכנס ליום שלו, יום השבת. אך את זאת רק האדם יכול לעשות. הוא היחיד שיכול להפוך עצמו לאדם.

אי אפשר להתעלם מכך שהדרישה האמורה כאן מן האדם גם כרוכה בברכה שלו. מכאן שקיום ההלכה אמור להיות ברכה לאדם, ולהתקשר לטוב שקיים בעולם. זו אמורה להיות נקודת המוצא שלנו לכל דיון הלכתי. זו המטרה שבסופו של דבר אנו מעוניינים לממש בכל קיום של פרט הלכה, כזה או אחר.

(בלק תשפ"ב)