המצווה החשובה מדאורייתא שאתם לא מקיימים

מצווה אחת מן התורה יש, שלמרות מעמדה החמור (מדאורייתא) מעטים הם האנשים שמקיימים אותה. המדובר במצוות כתיבת ספר תורה, כפי שמנסח אותה הרמב"ם (הלכות ספר תורה ז, א):

"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות".

הדרשה שמביא כאן הרמב"ם בניסוח המצווה מרתקת. על פי התורה, א-לוהים מצווה את ישראל לכתוב להם את "השירה הזאת" וללמדה את בני ישראל "למען תהיה השירה הזאת לעד" (דברים לא, יט). פעמיים באותו פסוק מוזכרת 'השירה הזאת', כשהכוונה היא לשירת האזינו. חשיבותה ברורה: שירה זו משמשת עדות לקורות את בני ישראל לאורך ההיסטוריה ומהווה הוכחה לכך שא-לוהים לא זנח אותם אלא הכל היה צפוי מראש. על כן יש חשיבות שכל עם ישראל יידעו אותה, כשהדרך להבטחת הזיכרון הוא כתיבת השירה.

גם לרמב"ם היה ברור שכוונת הפסוק לשירת האזינו. ועם זאת, הוא משתמש בפסוק זה כמקור לכתיבת ספר התורה כולו. ההסבר לקפיצה זו נראה טכני: לפי שלא ניתן לכתוב חלקים מן התורה, כדי לכתוב את השירה יש לכתוב את ספר התורה כולו. מכאן, לכאורה, שהציווי של כתיבת ספר תורה הוא נסיבתי בלבד. העיקר הוא שירת האזינו שכתובה בו. הוכחה אפשרית לכך היא שהרמב"ם מיקם את הלכות כתיבת ספר תורה בסוף הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה. לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך. קדושת ספר תורה גבוהה מן התפילין והמזוזה, והיה ראוי להתחיל בו. הייתכן שהרמב"ם עשה זאת מפני שהבין שמצוות כתיבת ספר התורה הנה רק נסיבתית?

קשה בעיני לומר כן. נראה שלדעת הרמב"ם יש ערך מרכזי בכתיבת ספר התורה כולו, מראשיתו ועד סופו. אחרת הוא לא היה כותב מצווה זו בתחילת ספר המצוות שלו (מצוה י"ח מתוך רמ"ח מצוות עשה) ולא היה ממקם את ההלכות הללו בספר השני ממשנה תורה, יחד עם קריאת שמע, תפילה וברית מילה. אך מה המשמעות של מצווה זו? מדוע אדם מצווה לכתוב ספר תורה?

ניתן היה לומר שמשמעות מצווה זו טמונה בכך שפעם היו לומדים תורה מספר התורה. על כן מצווה אדם לכתוב לעצמו ספר תורה, כדי שיוכל ללמוד ממנו. אכן, נראה שכך הבין הרא"ש מצווה זו, שכן כתב שבימינו המצווה היא לכתוב משנה וגמרא (ראו שולחן ערוך יורה דעה ער, ב).

אבל הרמב"ם ודאי לא סבר כן. אילו היה מבין שמשמעות המצווה ללמוד תורה, היה כותב מצווה זו בהלכות תלמוד תורה בספר המדע. יתירה מכך, הרמב"ם פוסק שהמלך מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה שני שילך איתו תמיד ובו יקרא. את הראשון שכתב בעודו אדם פשוט ישים בבית גנזיו (הלכות ספר תורה ז, ב). אילו תכלית המצווה היתה ללמוד מספר התורה, לא היה אפוא צורך בספר שני וגם לא היה צריך לשים את הספר הראשון בבית הגנזים. אדרבה, ראוי היה ללמוד גם ממנו.

מהי, אם כן, תכלית מצוות כתיבת ספר התורה לדעת הרמב"ם? על כך ברשימה הבאה.

(קרח תשפ"א)