מרדכי גרנביץהחסיד ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, שהיארצייט שלו יחול השבוע, הגיע מפולין לאומן כשהיה כבן שבע עשרה. כשכתב להוריו מה הוא עושה הם כעסו מאד אבל בסופו של דבר הסכימו שיישאר והשלימו עם כך. יום אחד הגיע מפולין החסיד ר' אהרן לייב ציגלמן, הוא ניגש לבחור לוי יצחק וסיפר לו שהיה בביקור אצל הוריו ושאמו שלחה לו חבילה שם היה צעיף חם שהיא סרגה לו בשביל שיוכל להתחמם מעט בחורף. אבל בדרך, אחר שהבריח ר' אהרן לייב את הגבול, הוא התאכסן במלון ולשם נכנסו שיכורים באמצע הלילה. הוא שמע שהם שואלים 'אם יש יהודים במלון הזה', ובחדר אחד נתנו בשכרותם מכות ליהודי שהתאכסן שם. הוא הבין שכדאי שיברח וחשש שאם יתפסו אותו יקחו ממנו את החבילה, לכן עזב את המלון בזריזות והשאיר את הצעיף כשהוא אומר לבעל הבית שאם יבוא איש בשם לוי יצחק – שיתנו לו את הצעיף הזה. כשר' לוי יצחק שמע זאת הוא נזכר באמא שלו, שהקדישה זמן במשך שבועות וחודשים וסרגה לו צעיף חם, וחשב על מה נותר מהקשר שיש לו כיום למשפחתו שמעבר לגבול… הוא רצה מאד שהצעיף יהיה אצלו, אז הוא קם ונסע מרחקים עצומים לכפר ההוא, הגיע למלון ואכן קיבל את הצעיף, ומשם חזר לאומן.
את זה הוא סיפר אחרי שנים רבות לר' גדליה פליער, זאת אחרי שכבר ישב בבית הסוהר ברוסיה על פעילות יהודית, אחר ששוב היה מבוקש וברח ממקום למקום עד פרוץ המלחמה, עבר את מאורעות המלחמה, הספיק לשמש כרב ודיין במחנה עקורים בגרמניה, וזכה לבסוף לעלות לארץ ישראל.
תלמידיו מספרים על התמדתו הגדולה, על סדר יומו המוקפד שכלל תיקון חצות ותפילת ותיקין במשך עשרות שנים גם בימי זקנתו. על ישוב הדעת המופלג, ועל איזון ומתינות. אבל בי – מהדהד דווקא הסיפור הזה, של נער צעיר שהולך מרחקים ארוכים ונוסע ימים ברכבות, כדי שיהיה בידו הצעיף שאמו סרגה בעבורו.
מהו צעיף? את ה"חפץ" הזה, אפשר הרי להשיג במקומות בהם היה גר, מן הסתם מחיר הנסיעות לא היה זול יותר מאשר האופציה למצוא צעיף… אבל כל אחד מבין שהצעיף הוא לא העניין כאן, אלא לבה של אמא שנמצא שם בין חוטי הסריגה, הכאב של הגעגוע, האהבה שגם הגבול הרוסי לא יכול לה. וזאת בדיוק הנקודה. אנחנו יכולים להתייחס לכל דבר בצורה הפשטנית שלו, כמו לסתם צעיף. אבל ככל שאני קשור למשהו יש לי קשר לעניין, געגועים, משהו שהוא עמוק בנפשי, והדבר עצמו הוא רק איזו "ידית אחיזה", רק משהו למשש דרכו את הקשר עצמו שהוא עמוק מכל.
נכנסנו לשבועות של געגוע לבית מקדש, אם חושבים אך ורק על המבנה, קצת קשה לפעמים להתחבר לזה באמת. לכן אולי זו הזדמנות לשאול עצמנו מהו הקשר שזה מבטא, לְמה באמת הגעגוע. אין לי תשובות, אבל את השאלה המהדהדת הנני מניח פה.
(פנחס תשעד)
