בשר ועצמות

בפרשת השבוע מתארת התורה את המסע הראשון של בני ישראל ממדבר סיני בדרכם לארץ. יחד עם ההערכות לקראת הכניסה לארץ מתוארת החולשה הגדולה שפוקדת את העם "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד', וישמע ויחר אפו" (שם י"א א'). המדרש מפרש את המילה "מתאוננים" – מתלהמים, ביטוי הנשמע לנו מאוד מודרני ומתברר שמקורו קדום (ילקוט שמעוני רמז תשל"ב), להתלהם פירושו להלום בפה, בשפה המודרנית יקראו לכך "אלימות מילולית". התלונות אינן פוסקות העם ממשיך ומבקש בשר. העונש כבד מאוד, הוא מקבל את מבוקשו במשך חודש ימים "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא…" (שם, שם, כ'), והסוף ידוע הם מתו בתוך תאוותם בעוד הבשר בין שיניהם.
בנוסף לבשר הניתן לבני ישראל כמענה לתלונתם נאמר לו למשה את הדברים הבאים: "ויאמר ד' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל …ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם…" (שם י"א ט"ז), מה יועילו שבעים הזקנים למי שמבקש למלא אחר תאוותיו הגשמיות? למי שמבקשים "מי יאכילנו בשר"? מתברר שבשר אינו אלא עילה, שהרי גם לאחר שהמחנה כולו הוצף בבשר, לא שבעה נפשם "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים…" (שם, שם, ל"ב). הבקשה לבשר ביטאה חוסר שלווה פנימית, הזקוקה יותר מכל להכוונה רוחנית.
מחקר ענק מלמד כי בשר אדום מעובד, מעלה את הסיכון לתמותה. מנגד, אלה שהחליפו את הבשר האדום באגוזים או לפחות בעוף או דגנים מלאים, הפחיתו את הסיכון. למרות זאת, תזונאים ממליצים לצרוך בשר בקר במינון של בין פעם לפעמיים בשבוע, בשל זמינות הברזל, בשל ריבוי חלבון, מינרלים וויטמינים שונים ביניהם, בי12, כמו כן בשר עשיר בחומצה שהינה חומר נוגד חמצון, ולכן רצוי שיהווה חלק אינטגרלי מתזונה נבונה ומאוזנת.
מצינו בין הפוסקים דיונים על תרופות מסוימות ומוגדרות המיוצרות עם מרכיבים אסורים. דיונינו יתייחס לג'לטין שבא בעיקרו לעבות את המאכל ולהקשותו, או לייצב את הכיסוי של התרופות. ג'לטין העשוי באופן מלאכותי או מצמחים – הרי הוא כשר. ג'לטין ברוב המקרים מופק מעצמות של נבילות וטריפות, ויש שהוא מופק ממיני עור שונים ואף מעור חזיר, או מדגים טמאים. ג'לטין, או חלבון קרישי הג'לטין משמש כחומר מייצב בתעשיית המזון, בעיקר בתחום המגדנות. את העצמות מרסקים לאבקה דקיקה שבעזרתה ניתן לייצב מוצרי מזון בקירור. אבקה זו מומסת במים חמים ונקרשת לאחר קירור התערובת. יש מי שכתב, שמעיקר הדין אין בו איסור. טעם אחד, ההיתר לטעום מן המוסק, סוג של בושם, שמקורו בדם חיה טמאה כאשר שבתהליך ייצורו הפך לפרש, שאין בו עוד כל טעם והרי זה כמי שנשרף, ומותר לאכלו (ברא"ש בשם רבינו יונה ברכות פר' ט' סי' ל"ה). טעם אחר להיתר, ההלכה מבחינה בין ביצת תרנגולת טרפה שאסור באכילה, לבין מקרה בו בקע כבר האפרוח מן הביצה הטריפה, שהיא מותרת באכילה, שכן הביצה בטרם בקיעת האפרוח ממנה מסריחה, ואינה ראויה לאכילה, על כן פקע ממנה שם איסור בדומה לג'לטין, ובכל אופן צריך שיהיה בתערובת פי שישים יותר מן הג'לטין (שו"ת אחיעזר, חלק ג' סימן ל"ג אות ה', ח"ד סי' ל"א). יש הסוברים שעצמות יבשות של בעלי חיים אסורים מותרות באכילה שאינן בשר ובתורה נאמר "מבשרם לא תאכלו" (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ד בפתיחה). טעם נוסף להיתר מתבסס על יסוד "שלא כדרך אכילה", כלומר, בליעת תרופה אינה נחשבת דרך אכילה (שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' ל"ג ו"שבט הלוי" ח"ז סי' קל"ה). יש המוסיפים וכותבים, שגם לאלו הסוברים כי שילובו של הג'לטין במאכל והשבחתו מחדש משיבה את איסור האכילה למקומו, "חוזר וניעור", שכל זה לא נאמר אלא בדבר מאכל ולא בתרופה שאינה ראויה לאכילה (שו"ת "ציץ אליעזר" שם).
(בהעלותך תשעט)