כשהמצב קשה… מתלוננים

פעמיים בפרשה בני ישראל באים בתלונה. שתי התלונות זוכות לתואר "רַע", ושתיהן נענות  בתגובה חריפה. תלונת המתאוננים מסתיימת בתבערה, ותלונת המתאווים באה לקיצה בקברות התאווה. מדוע קובלנות אלה תויגו כחטאים הגוררים מיתה, בעוד תלונות קודמות נענו בחיוב, לא הוגדרו "רַע" ולא הביאו לענישה?

היה זה זמן קצר לאחר היציאה ממצרים, כאשר בני ישראל הגיעו למרה והתלוננו שאין להם מים לשתות. כשהגיעו למדבר סין התלוננו שאין להם מה לאכול, וברפידים חזרו להתלונן על היעדר מי שתייה. בתלונות אלה, שתוארו בפרשת 'בשלח', ה' גילה הבנה לתלונותיהם ונתן להם את מאווייהם. הוא המתיק את המים במרה, הוציא להם מים מן הסלע ברפידים, והבטיח להם אספקה מיידית במדבר סין. נראה שהסיבה לכך הייתה שבכל המקרים הללו בקשת בני ישראל הייתה לגיטימית, שכן הם ביקשו מים ולחם שהם מצרכי יסוד בסיסיים.

בפרשתנו, לעומת זאת, בני ישראל קובלים ונענשים. תחילה "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע", ותגובת ה' מגיעה מייד, והיא מאוד חמורה: "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". לאחר מכן, "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה", והוא השפיע על שאר העם שחזרו להתקוממות ומחאה: "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".

שני אירועי התלונה בפרשתנו שונים זה מזה בכמה עניינים: 1. מה דרשו המתאוננים לא נאמר, בעוד על המתאווים כתוב שדרשו וקיבלו בשר. 2. המתאוננים נדונו לעונש מיידי בשריפה, שהיא המיתה הכי חמורה, בעוד במתאווים ה' היכה "מכה רבה", אך נראה שהם מתו מיתה יפה, ולא כולם מתו בה. 3. המתאוננים לא קיבלו דבר ממה שרצו, ואילו המתאווים זכו למענה חיובי מסוים, כאשר השליו הגיע במעוף הציפור מן הים ויצר משטחים עצומים של בשר כבקשתם.

ההסבר להבדלים בין שני האירועים ותוצאותיהם נעוץ בכך שהמתאווים באו בדרישות קונקרטיות, בניגוד למתאוננים שזעקו מרה והבעירו מחאה בלי שהסבירו מה כל כך רע. המתאווים ביקשו מזון מגוון, שלא יהיו עיניהם כל הזמן אל המן. הם אמרו: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", שיחליף אֶת הַדָּגָה הַקִּשֻּׁאִים הָאֲבַטִּחִים הֶחָצִיר הַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים "אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם". הם אומנם דרשו מותרות ובקשתם נחשבה לעבירה, אבל היה היגיון בבקשה, היא הייתה ממוקדת ואפשר היה להביאה לסיפוקה.

המתאוננים, לעומת זאת, היו "כְּמִתְאֹנֲנִים רַע"; לא ברור על מה, רק ברור שהכל בעיניהם רע. כ' הדמיון במילה "כְּמִתְאֹנֲנִים" מלמדת שהם התאמצו לשכנע את עצמם שהמצב קשה ולא טוב. במדרש (ספרי פ"ה) ובפרשנים נאמרו כמה פירושים למילה "מתאוננים" ולאופי המחאה שלהם: מלשון תואנה – "מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום"; מלשון אנינות ואבלות – "כמדווים את עצמם"; וכן, מתלהמים ונרגנים. התמונה העולה משלושת הפירושים היא של ציבור ממורמר שהייאוש אוחז בו, והוא מלא מרירות ותרעומת על מצבו.

מה גרם למתאוננים להיות בתחושות קשות אלה? הרמב"ן מסביר שהם היו מלאי דאגות על העתיד: "איך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והעוני? ומתי נצא ממנו?" בעלי התוספות סברו שהם לא חששו מהמשך הדרך במדבר, אלא מהמלחמות שמצפות להם בכניסה לארץ. לדעתם, ההתאוננות המחישה את היותם "קטני אמונה", ולדברי הרמב"ן "היה להם ללכת אחריו [אחרי ה'] בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם".

כיצד נאפיין את קולות הקובלנה והמחאה הנשמעים כיום מפי קבוצות שונות אצלנו בחברה? האם הם כמתאוננים בתבערה, כמתאווים בקברות התאווה או כמתלוננים מרה במרה?

דומני שאפשר למצוא בישראל של היום את שלושת הסוגים: יש המתלוננים כמו יוצאי מצרים של ספר 'שמות', שבקשותיהם לכל הדעות מובנות וראויות, שכן הם סובלים קשות ועיניהם כלות לקבל פתרונות; יש מתאווים שעומדים איתן על הבסיס הציוני, אך דורשים שיפור באיכות החיים, שינוי ותיקון בהנהגה ובהתנהלות של עניינים שונים במדינה; ויש גם מהמתאוננים, שנמאס להם מהכל כי כמה עוד אפשר לסבול, המצב קשה מתמיד, והם לא רואים סיכוי לשיפור בעתיד.

במציאות של זמננו דברי כולם ראויים להיות נשמעים. המתלוננים הראשונים – משום שהם סובלים וצודקים, המתאווים האמצעיים – כיוון שחוסנה של המדינה דורש הסכמות ופשרות שירחיבו את הקונצנזוס ויאפשרו ליכוד שורות, והמתאוננים המיואשים – מפני שגם הם אחינו ואסור לאבד אותם. בדור המדבר שראה ניסים גלויים וחווה התגלות א-לוהים, אפשר היה לכנותם קטני אמונה, אך בדור של הסתר פנים, שיודע בעיות קשות ומכאובים, יש לעשות מאמץ לתת להם אופק ותקווה, לרומם את הרוח ולחזק אמונה, כי כמו בשיר "מכתב לרבי" של דן אלמגור, "אם המצב קשה, אם המצב לא טוב" ההנהגה צריכה לחשוב טוב-טוב מה צריך לשנות כדי שכולם ירגישו, כדברי משה לחובב בפרשתנו, שהטוב אשר ה' דיבר אל ישראל ייטיב עם כולם.