הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, קינא את קנאת ד' והרג את זמרי בן סלוא "נשיא בית אב לשמעוני" שנאף עם המדיינית כזבי בת צור, "ראש אומות בית אב במדין". גמולו של פנחס מובא בפתיחת הפרשה "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר פר' כ"ה פס' י"א) ותיאור המעשה עצמו מובא בסוף פרשת בלק (במדבר, שם, ו'-ח'). ההתבוללות היא "מיתת נשיקה" של העם היהודי. פנחס הוא הדמות המרכזית המחברת בין שני חלקי הדרמה. אמרה יהודית אומרת שבאמצעות מכשיר חד המסוגל "לדקור", ניתן לחבר בין שני דברים. פנחס באמצעות הרומח חיבר בין שתי פרשות, בלק ופנחס. רבו הדעות מהו הגמול לו זכה; רבינו בחיי מסביר שהקב"ה מבטיח לשמור אותו מנקמת אחי זמרי שזממו להרגו כנקמה על "רצח" אחיהם (שם, י"א). לפי הנצי"ב, הבטחת ד' הייתה בתחום המוסרי, הרי היה קיים חשש סביר שמעשה הריגתם של זמרי וכזבי, ישחית את מידותיו של פנחס, כי כל מעשה רצח עלול להשפיע על הנפש ולעשות את האדם אכזרי יותר – ולכן הבטיח לו הקב"ה "ברית שלום", שלא תיפגע נפשו (העמק דבר, שם, שם).
פנחס בקנאות הצליח לעצור את המגיפה וזכה על כך לברית שלום. לפי פשוטו של מקרא דומה כאילו קיימת רק עמדת הכרעה אחת, והיא: חיוב הקנאות. בתלמוד הבבלי, ישנו דיון אם נהג פנחס כהלכה -מדוע העז פנחס לפעול בלי נטילת רשות ממשה? רבי יצחק אומר: "ראה מלאך שבא והשחית בעם, ויקם מתוך העדה" (ע"פ סנהדרין פ"ב ע"א), לפי דעה זו מפני פיקוח נפש פנחס מחליט לפעול באופן עצמאי.
מידה סבירה של נטילת סיכון בהיבטים שונים של חיי היומיום היא התנהגות נורמאלית, ומותרת על פי ההלכה, כל עוד עושים זאת בזהירות. מידת ספק הסכנה למציל ולניצול הינה שאלה כבדת משקל. ישנם מצבים בהם האדם נמצא במצב של סיכון רחוק, שיכול להיווצר בעתיד, ולא תמיד ניתן לחשב את כל גורמי הסיכון.
ההלכה אוסרת על כניסה לסכנה ומחייבת אדם מישראל לנהוג בזהירות יתירה כדי למנוע פגיעה בגופו. האם הלכה זו נאמרה גם במקרה בו האחר נתון בסכנה? האם ההלכה היהודית מתירה לסכן את החיים כדי להציל אחרים ממצבי סכנה ודאיים? ההלכה אמנם מצווה על הצלת חיים ואף איסור "לא תעשה" נזקף לחובתו של מי שמונע את עצמו מלהציל את חיי הזולת – "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באים עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך" (שם ע"ג עמ' א'), אך לא במחיר סיכון עצמי, כך מסיק ר' מאיר שמחה מדווינסק מכך שמשה רבינו שב למצרים כדי לגאול את עם ישראל רק לאחר ששמע שמתו מבקשי נפשו, אלו שרדפו אותו וביקשו להמיתו בעת שהיה במצרים ובגללם נאלץ לברוח ("משך חוכמה" שמות ד' י"ט). בתלמוד הירושלמי מובא מעשה ברבי שמעון בן לקיש שהלך להציל את רבי אימי על אף שהדבר גבל בסכנת חיים (ע"פ תרומות סוף פרק ח'). מעשה זה מובא ב"בית יוסף", חיבורו המקיף של ר' יוסף קארו על פיו נכתב השולחן ערוך (חו"מ תכ"ו), אך השמיטו המחבר מהשולחן ערוך עצמו, משמע שלא פסק כן להלכה. הרב קוק הבחין בין הצלת יחיד והצלת הרבים: אין מוטל על היחיד חיוב לסכן את עצמו למען אחר, אך לגבי הצלת הכלל חלה חובה שכזו, וראיה מאסתר המלכה שנכנסה אצל אחשוורוש וסיכנה נפשה כדי להציל את כלל ישראל מגזירת המן (שו"ת משפט כהן בסימן קמ"ג), כך נהג יהודה כשסיכן עצמו למען שלום אחיו ושלמות האומה בראשיתה, וכך גם נהג פנחס עת סיכן עצמו למען הצלת כלל ישראל.
(פנחס תשעט)
