הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הרב חיים יהודה ערנרייך הי"ד, היה איש של מתחים וניגודים חזקים. מחד גיסא היה חסידו של גדול הלוחמים בציונות בדורו, האדמו"ר ר' חיים אלעזר שפירא, ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש. מאידך גיסא, מעריץ של הראי"ה קוק, מצדד בעמדות המזרחי, ואף מחבר חיבורים תורניים שקוראים לציבור התורני הרחב לעלות לארץ ולתמוך במפעל הציוני. כיהן כרבה האורתודוקסי של קהילת דווה בטרנסילבניה, ונרצח בשואה, עם משפחתו.
כסופר ועורך תורני פורה, הוציא לאור במשך 15 שנים את כתב העת החשוב "אוצר החיים". שמו של הרב קוק מעטר את ראשית תוכן העניינים של העותק הראשון של אוצר החיים, בשנת תרפ"ה (1925). כך הוא פותח את מפעל חייו: "עם ישראל הוא עם הספר. לא כעם הארץ, החי על אדמתו, כעם החנוני החי על פנקסו, כעם הכספי החי על סלעיו ודינריו. הוא עם הרוח, עם החי על תורתו ואמונתו. התורה היא חיי רוחו ונשמתו. אחוזה ודבוקה בו… את הכל לקחו, גזלו וחמסו ממנו – את ארצו, רכושו וכספו, אבל את תורתו לקח בידו. ובכל מקום נדנדותו, באשרו ובצערו – נפחה באפיו נשמת חיים".
עוד קודם לכן פרסם את חיבורו החשוב, "ישראל בין העמים", בשנת תר"פ, בו מדמה הרב ערנרייך את מצבו של העם היהודי בזמנו למדרש על אודות ישראל שעמדו אל מול הים ביציאת מצרים, והתחלקו לארבע כתות. אלה שביקשו לחזור, אלה שביקשו להלחם, אלה שביקשו לצווח ולצרוח ואלה שהציעו לקפוץ למים. וכך לשונו (עמ' 12): "תורת ה' איננה קרדם לחפור בה, לעסוק וללמוד בשביל צרכים-חומרים. לא לרבנים ולאחדי העם היא, כי אם קנין לאומי. כי כל אחד ואחד מחויב לידע את המצות ואת החקים אשר צוה ה' לעשות".
בהמשך מתאר הרב את התנועה הציונית כיהודים שביקשו בשלב ראשון את הנוחות בחיי הגלות, וביקשו להטמע באומות. כשהבינו שדרכם לא תצלח, התעורר בהם רגש לאומי עמוק וקדוש, וגאוותם הרוחנית החלה להתעורר, אם כי בכלים שהם עצמם לא ידעו להגדיר היטב. וכך מסקנתו (עמ' 23-22): " …אם יש את לבבנו לקים את היהדות בטהרתה אין לנו בלתי אם אחת משתי דרכים. או לשוב אל חיי אבותינו בתוך חומת הגיטו… להנזר מכל אשר נעשה חוצה לה, ולא ידרכו כף רגלי בנינו מן הבית מדרש והלאה, ובנותינו לא תדענה כי נמצא בעולם הזה איזה ספר חוץ מן הסדור וצאינה וראינה. אך אם היא גזרה שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה, אם בן החסיד אינו רוצה בקב-הכנסות של בית המדרש ובועט במשרת הרבנות, הדיינות, השחיטות, והמלמדות… אז עלינו לטבוע על חיי היהודי את מטבע הלאומיות הישראלית… לאומיות בטעם תורת ישראל. להקים דור עברי לאומי על פי התורה… להחיות בתלמידים את רוח מוסר ישראל… ליחד את לבם אל היהדות הצרופה ככל אשר היא נראית אלינו בצורתה הבולטת מתוך למודי נביאינו וחכמינו… לחזק את היסוד העברי בארץ האבות, ולהגדיל שם את השפעתנו, כי שואפים אנחנו להגאל לארץ אבותינו… עלינו לתקוע באזני העמים והממשלות כי עם אנחנו! לתן לנו זכויות לאומיות, בזכות כל אומות העולם, למען נחיה על פי רוחנו וטבענו! זהו הדרך אשר יבר לו ישראל… לא להתענג בחיק אם נכריה, לסגל לו מולדת עם אחר, ולהתנכר במעשיו לדתו ולרוחו".
סיכום דבריו חשוב ביותר (עמ' 24): "אם תתעורר בקרבך אתערותא דלתתא תבוא עליך אתערותא דלעילא. ועל כן חובה על כל איש הירא וחרד לדבר ה' לעבוד באחדות גמורה בהשתתפות הכחות שארץ ישראל תהיה לנו לארץ אומתנו!".
(מסעי תשעט)
