הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כיצד מתדבקים בא-לוהים? לחכמים שונים – בהם שאינם בני ברית – היתה תשובה ברורה. ההתדבקות בא-לוהים לדעתם באה על ידי כך שהאדם מתנתק מן החומר ומאמץ חיי פרישות. הגוף והגשמיות נתפסו כמנוגדים לרוח, ומשום כך סברו שעל מנת להתקדש יש כמה שיותר להתרחק מהם.
אבל לרמב"ם היתה תשובה אחרת לכך. בעקבות אריסטו אימץ הרמב"ם את מודל 'דרך האמצע'. השלמות האנושית לדעתו איננה כרוכה בפרישות והתנתקות מן הצדדים הגשמיים בחיים אלא בניהול מאוזן שלהם. על האדם לתת לגוף ולנפש את מה שהם צריכים במידה מספקת – לא להפריז ולא להמעיט, ורק אז, כשהגוף והנפש יהיו במצב מאוזן, תוכל הרוח להתבטא בצורה הטובה ביותר. לשמירה על האיזון הזה קרא הרמב"ם 'דרך ה": "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו" (הלכות דעות א, ה).
המודל שמציע הרמב"ם מחולל מהפכה בתפיסת הדבקות. הדבקות בא-לוהים לשיטה זו לא נובעת מכך שהאדם מתרחק מן הגשמיות אלא מכך שהאדם מתדמה לא-לוהים בדרכיו. דמיון זה הוא הקרבה הגדולה ביותר לא-לוהים שיכולה להיות (ראו שם, הלכה ו).
ייתכן שלגישה זו ניתן למצוא תימוכין בתורה. פרשת קדושים בספר ויקרא פותחת בציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם" (ויקרא יט). לדעת ראשונים אחדים, מדובר בציווי עצמאי, מנותק משאר מצוות התורה. תכליתו להורות לאדם את דרך הקדושה, היינו את דרך הפרישות מענייני החומר, גם מהדברים שמותרים לאדם. אך לדעת הרמב"ם, מדובר בציווי כולל, המורה לקיים את כלל מצוות התורה (ראו ספר השורשים, שורש ד'). לדעת הרמב"ם זוהי הדרך לקדושה – שמירה על כלל מצוות התורה אשר יביאו את האדם למצב מאוזן מבחינה גופנית, נפשית ורוחנית.
על פי גישה זו של הרמב"ם ניתן להסביר את הציוויים השונים המובאים בפרשה. פרשת קדושים מביאה לכאורה סדר אקראי של ציוויים – בין אדם לחברו ובין אדם למקום, עשה ולא תעשה, מצוות תמידיות ותלויות בזמן – הבאים יחד. אבל ייתכן שהקו המנחה שלהם הוא הגישה המאוזנת. למשל, הפסוק "איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו" מורה על האיזון שבין חובת הציות להורים ובין השמירה על חובות האדם כלפי שמים; הפסוק "לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך" מורה על האיזון שבין האיסור לדבר רעה על הזולת לבין החובה להגן על החברה; הפסוק "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל" מורה על האיזון שבין החובה להגן החלש במשפט ובין האיסור לנצל את מעמדו כדי לעוות את הדין, וכן הלאה. בסופו של דבר, כל המצוות בפרשה, הלקוחות מתחומים שונים בחיים, יוצרות יחד אישיות מאוזנת, שאיננה מתמסרת באופן מלא לאף כוח או נטייה בחיים אלא נותנת לכל אחד את ביטויו הראוי לו. זוהי מהות הקדושה, האנושית וגם הא-לוהית.
בסגנון זה התבטאה ילתא, אשתו החכמה של רב נחמן (בבלי חולין קט, ב; בתרגום): "כל מה שאסרה לנו תורה התירה לנו דבר כמותו. אסרה לנו דם – התירה לנו כבד. נדה – דם טוהר. חלב בהמה – חלב חיה. חזיר – כוח של דג השיבוטה… אשת איש – גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תאר".
זוהי אבחנה מרתקת: גם בתחום האיסורים אין מוחלטות. מלבד שלוש העבירות החמורות, אין דבר שהוא אסור לחלוטין בתורה. לכל איסור יש היתר נגדו.
מכאן המסקנה ברורה: קיצונות, גם במצוות, אינה דרכה של תורה ולא דרכו של א-לוהים. היכן שיש קיצונות נדע שאין זו דרך ה'. קדושה היא לחיות את החיים הריאליים באופן מאוזן ומתון. זה אולי נראה פחות מלהיב, אבל זוהי האמת.
(מסעי תשעט)
