אסתטיקה גברית – חלק ב'

טענו, כי ההלכה אינה סותרת אסתטיקה גברית, ובעניין הזה שומרי ההלכה צריכים ללכת בעקבות הנהוג בעולם המודרני. מה כלול באסתטיקה הזו? האם מותר לגבר לנאות את מראהו? שאלה זו עולה לא אחת ביחס לצביעת שער. האם גבר ששערו מלבין יכול לצבוע אותו?
לכאורה, מן הגמרא למדים שיש איסור בדבר (מכות כ, ב; ובמקבילות):
"מודים חכמים לרבי אליעזר, במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת – שהוא חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר: 'לא ילבש גבר שמלת אשה'".
הרמב"ם פוסק כלל זה להלכה וקובע שאף הצובע שערו מתחייב במלקות (הלכות עבודה זרה יב, י): "אם צבע שערו שחור משיצבע שיער לבנה אחת לוקה". איסור זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה קפב, ו).
האם משום כך נפסוק שגם גברים צעירים ששערם מלבין והדבר גורם להם צער או מונע מהם שידוך אסורים לצבוע אותו? מדברי ר' יואל סרקיש (הב"ח) ניתן להסיק שבמקרה בזה הדבר מותר. הב"ח מעיר (יורה דעה קפב) שאיסור 'לא ילבש' שייך רק כאשר מתקיימים שני תנאים: מדובר דווקא בנוי, ויש בכך מעשה נשים, ואולם, "אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור".
יתירה מכך, מלשון התוספות (על מסכת שבת נ, ע"ב; ד"ה בשביל) משמע שבכל מקרה של מניעת צער, לא חל איסור 'לא ילבש'. ומהו צער? טוענים בעלי התוספות שאין זה בהכרח עניין פיזי אלא כל מי "שמתבייש לילך בין בני אדם שרי (=מותר) דאין לך צער גדול מזה". מכאן עולה, שגבר צעיר רשאי לצבוע שערותיו לצורך שידוך או מפני הבושה (או לצרכי עבודה), שכן מדובר במקרה של צער, וקיים צורך מובהק שאיננו לצורך נוי. כך פסקו להלכה הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה ב, סא) ורש"ז אויערבך (מנחת שלמה ב, פו, סעיף ג').
מה דינו של גבר שרוצה לצבוע שערות ראשו לשם נוי בלבד? כאן האחרונים פוסקים לאיסור, בהתאם למקורות שראינו. ואולם, לענ"ד יש להרהר האם בימינו, בהתחשב באורח חיינו כחברה מערבית, יש לאסור את הדבר. שכן, מה קובע האם מדובר בצער ובושה או בשיקולי נוי? הנורמה. אם לצבוע שער בקרב גברים זה דבר חריג, אכן העושה כן מוכיח שהוא מחקה את מעשה הנשים. אך אם מקובל לצבוע שער ולהשיג בכך מראה צעיר, ייתכן שאדם יחוש אי נעימות עם השער המלבין וירצה לצבוע שערו. אם כן, בימינו, כשהדבר נעשה על ידי לא מעט אנשים, וישנם אף תכשירים מיוחדים לגברים לצורך כך, ובכלל ניתן ערך למראה צעיר ורענן, לא תהיה מניעה לצבוע שער גם לשם נוי.
הוכחה לכך ניתן למצוא בהלכת הרמב"ם, שכותב כי האיסור על הגבר ללבוש בגדי אישה הוא רק במקום "שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים, הכל כמנהג המדינה". המלים האחרונות (שהושמטו בשולחן ערוך) מוכיחות שמדובר בנורמות שמשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן, ואם בימינו צביעת השער הפכה למשהו שגם גברים עושים, אין כל חשש לאיסור 'לא ילבש'.
מבחינה זו, קרוב עניין זה לדין המובא בשולחן ערוך בסמוך לאיסור צביעת השער: "וכן אסור לאיש להסתכל במראה". בניגוד לעבר, כיום מראה היא דבר נפוץ ומקובל ונעשה בה שימוש שגרתי. ודאי אם כן שאין בהסתכלות בה מעשה נשי. ואם כך הוא, נראה שהוא הדין לצביעת שער והתבשמות, שאינם כבר מעשי נשים אלא נורמה מקובלת גם אצל הגברים.
(בשלח תשעט)