נשים – חזרה למטבח!

שוקי פרידמן

בשבועות האחרונים הגיע לשיא (לעת עתה) מאבקם של שורה ארוכה של רבנים, בעיקר מהמיעוט החרד"לי, נגד שירות נשים בצבא. במאבק הזה, הרבנים 'לא לוקחים שבויים'. השפה חריפה והמתלהמת, וקריאות נחרצות ולא מותירות מקום לספק באזני המאזינים, כי מדובר בסוגיה חמורה מאין כמוה, ממש ייהרג ואל יעבור. הקיצוניות והטונים מזכירים את אלו של עמיתיהם החרדים אנשי הפלג הירושלמי הנאבקים גם הם ב'גזירת גיוס' אחרת. בעיני, ה'עליהום' הרבני המתלהם נגד הצבא והרמטכ"ל, לא רק שצפוי להיכשל, אלא מביא כבר עכשיו לפגיעה מיותרת בצבא ובתורה אותה מבקשים הרבנים לייצג.
המתח סביב שירות נשים בצבא נמשך כבר תקופה ארוכה ומביא למאבק נחוש של רבנים נגד התופעה. למעשה, מדובר במאבק בשתי תופעות שונות: האחת, שילוב נשים בתפקידים צבאיים וביחידות בהן אן לא שרתו בעבר, והשנייה, עליה משמעותית בבחירה של בנות דתיות לשרת בצבא. רבנים מובילים מאבק ארוך בשתי התופעות הללו, אבל בשבועות האחרונים דומה שהטונים מוחרפים והמאבק עלה מדרגה. רבנים מרכזיים קראו בין השאר לרמטכ"ל להתפטר; קבעו שהצבא הכריז מלחמה שבה צריך לנצח; טענו שהגיוס מביא להרס המשפחה היהודית; קבעו שגיוס נשים מביא למיעוט ילודה; והביעו עמדה שיש איסור מפורש לשירות של גברים ונשים בכל יחידה שהיא.
הטונים הגבוהים והמתלהמים, מלמדים לטעמי כי ברבנים אחז חיל ורעדה, לנוכח העלייה במספר הבנות הדתיות שמתגייסות לצבא, והשילוב של נשים בצבא. אבל דומה שכך נחשפת האג'נדה האמתית של רוב הרבנים הללו. בשתי מילים: "נשים למטבח". עיון בדברי הרבנים מגלה שהצעקות נגד גיוס נשים לצבא הן רק המתלה בו משתמשים הרבנים הללו, כדי לקדם אג'נדה עקרונית וכללית יותר. לפי התפיסה שמציגים הרבנים האלה, תפקידה של האישה בבית. שם היא צריכה לגדל מספר ילדים רב ככל האפשר, 'על אדני הקדושה'. כל עיסוק אחר, כמו עבודה וקריירה, העלולים להסיט אותה מייעודה זה, פסול ואם בכלל, הוא בעדיפות נמוכה ביותר.
אכן, כדברי כמה מהרבנים, מדובר כאן במלחמת תרבות. אלא שצריך לחדד על מה המלחמה. לא מדובר רק בשירות צבאי ובבעיות הכרוכות בו. מדובר במאבק על החזרת הנשים לבית, למטבח. מצד אחד ישנה המודרנה, והרעיון הלא כל כך חדש של שוויון בין המינים ויכולתה של האישה לממש את עצמה בדרכים מגוונות, ומהצד השני, הרבני, רצון להפוך את האישה לעקרת בית, שלכל היותר תמצא לה פרנסה שאינה מתנגשת עם האופי הנשי, הרגשי, העדין הראוי לבת ישראל.
המאבק כנגד גיוס בנות לצבא הוא מאבק באפשרות של בנות דתיות לראות שהן יכולות ומסוגלות לעשות, להתקדם, ללמוד, לתרום ולא רק בבית. בעיני הרבנים האלה, הצבא הוא השער לאפשרויות האחריות, המודרניות ןהשוויוניות. הוא יכול להוות עבור הבנות, שמוצאות את עצמן תורמות בתפקידים משמעותיים, מתאבן לחיים עצמם. יראו כי טוב, וישאפו, רחמנא לצלן, לפתח קריירה. אגב, בעיני כמה רבנים ובכמה אולפנות, מחנכים את הבנות להעדיף לא לעשות אפילו שירות לאומי. את השירות שלהן, אומרים להן, תעשינה, אם תלמדנה מקצוע נשי ראוי, תינשאנה בגיל צעיר, תלדנה ילדים ותגדלנה אותם.
בזעקות השבר ובקריאות הקרב, הרבנים אולי משפיעים על כמה בנות לחזור למטבח, אבל מפסידים ברוב החזיתות האחרות. הבנות הדתיות מצביעות ברגליים ומתגייסות לצבא במספרים גדלים והולכים; הבנים ממשיכים לשרת מתוך מוטיבציה גבוהה; הרמטכ"ל, שהדבר האחרון שהוא רוצה זה 'לפגוע במשפחה היהודית' מושמץ כאילו הוא קם בבוקר וזומם מזימות נגד הדתיים והיהדות, והציבור הרחב רק מואס עוד יותר ברבנים הללו וביהדות שהם מייצגים.
שירות צבאי של בנות שנוי במחלוקת הלכתית, והתנגדות לו היא לגיטימית, אבל השאלה היא מה עומד מאחוריו. את השאלות ההלכתיות אפשר וצריך לפתור. הצבא, שבין בכיריו יש מפקדים דתיים, מעונין בשירות דתיים ודתיות בצבא, ונכון לעשות מאמץ לפתור אותן. אבל הטון הלוחמני והביטויים העולבים ברמטכ"ל ובצבא לא מועילים לקדם לא את פתרון המחלוקת ולא את הצורך של הצבא.
"אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם ,… וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל" … (אבות, פרק א' משנה יא').
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(משפטים תשעח)