אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])פעמים רבות כאשר בני משפחה יושבים סביב 'זקני השבט' – ההורים או הסבים והסבתות, ואלו מספרים את סיפור חייהם ואת מה שהיה 'פעם', 'כשהיינו צעירים', הם מספרים איך כשהם התחתנו לא היה להם כלום, רק חול וחול, ובקושי גרו בצריף או באוהל, ולא תמיד היו מים חמים, ואיך הם הלכו לשדות לקטוף ירקות, או לבארות לשאוב מים, וסיפורים כאלו ואחרים מ'התקופה ההיא'. מעניין לראות ולשמוע שבדרך כלל כאשר הם מספרים על התקופה הקשה ההיא- על כל הצרות, המשברים הניסיונות והקשיים, ואפילו על העוני והרעב, הם מדברים עליה בנוסטלגיה ואפילו בגעגוע. אנשים שחיו במעברות נזכרים בהווי המיוחד, בקשר שנוצר בין השכנים, במשחקי הילדים, בריחות התבשילים, באווירת החג, בניגונים שבקעו מהפחונים, וכדומה.
לכאורה פרדוקס. על פי דבריהם ולפי מה שנראה במבט אובייקטיבי מדובר בתקופה של עבודה קשה, עוני, רעב, צפיפות, קור, חום וכן הלאה, וראה זה פלא- במרחק של עשרות שנים, בימי זקנותם, חלק גדול מ'הזקנים', מדברים על התקופה הזו וכל הנלווה עליה דווקא בגעגועים ובנוסטלגיה. חלק גדול מהם אומרים שבתקופה ההיא של הקושי עוצבה והתגבשה אישיותם, ונקבעו היסודות לעולם הערכים, האמונות, לכוח הרצון, ולמבנה האישיות שלהם.
המסקנה הפשוטה העולה מכל התיאור הזה היא מה שאומר הפתגם העממי- 'מה שלא הורג- מחשל'.
לפעמים צריך שיחלפו שנות דור או יותר, כדי שהחיים יסתדרו בפרופורציות הנכונות שלהם. מה שנראה קשה תופס את מקומות כמועיל, והפוך- ומה שנחשב בזמנו כנעים ונוח, עלול להתגלות לאחר שנים כדבר שהיה לרועץ. במבט ארוך טווח שר ההיסטוריה מעמיד כל דבר על מכונו ועל מקומו במקום הראוי לו.
כך גם תקופת הגיבוש הקשה שעובר עם ישראל במדבר. מה לא היה שם? חום וקור, רעב וצמא, משברי מנהיגות ורגעי שיא של אמונה, ריקודים לעגל וגילויי ערבות הדדית, קיטורים ותשבחות, התעלות ונפילות, טלטלות ומסעות בצד אומנות ומשכן, חסד בצד ייאוש- הכל מכל בכל. תקופת המדבר הייתה תרכיז ומיקרוקוסמוס לכל מה שיקרה לעם ישראל במשך כל ההיסטוריה שלו.
היו רגעים קשים של ייאוש. ייאוש של העם מה' וממשה, ייאוש של העם מעתידו, וייאוש של משה ממנהיגותו עד כדי רצונו למות. היו ימים של משברי מים ובשר, והיו ימים בהם העם ניצב איש פתח אוהלו, בוכים למשפחותיהם- מתאוננים, מקטרים, וזוכרים את הדגים הבצלים והשומים שאכלו כביכול חינם במצרים.
היו ימים של מחלוקת עד כדי שהארץ תפתח את פיה, וימים של קוצר רוח העם בדרך, וימים של מאיסה בארץ חמדה. הכל היה שם בארבעים השנים הללו.
ובמבט על של שנים לאחור יאמר הקב"ה לעם ישראל את המילים המתוקות ומלאות הערגה הללו- 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה'.
ספר במדבר הוא סיפור התהליך המרוכז והמרתק שעבר העם היהודי בארבעים השנים ההן, ובאלפי השנים אחר כך. הספר מתחיל בתחילת הדרך במדבר- "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר", ומסתיים כמעט ארבעים שנה אחרי, בפסוק האחרון בפרשת מסעי ערב הכניסה לארץ: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ".
על הכל ביחד- על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על אהבת הכלולות וחסד הנעורים, ועל רגעי המשבר והייאוש- על הכל , ומתוך הכל – אנחנו יוצאים מחוזקים כפרטים וכעם, וקוראים לעצמנו ולעולם את סיסמת הנצח הנכונה לכל מצב- 'חזק חזק ונתחזק'.
(מסעי תשעט)
