שיטת "זבנג וגמרנו"

הייתכן שמיד אחרי מעמד הר סיני רוצה עם ישראל לעבוד לעגל בתור אלוהים אחרים? שאלה מטרידה זו מקבלת מענה הולם בפרשנותו של הרמב"ן, לפיה בני ישראל לא התכוונו כלל לעבוד לאל זר, אלא ביקשו תחליף למשה, שעלה להר סיני ומאז נעלמו עקבותיו. לדברי הרמב"ן, בני ישראל אמרו: "נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על-פי ה'"… (לב, א). פרשנות זו עולה בקנה אחד עם דברי העם לאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".

ברם, פירוש זה מותיר אותנו עם שאלה אחרת: אם בני ישראל מחפשים תחליף למנהיג, ולא תחליף לא-לוהים, מדוע הם רוצים ליצור יצירה חדשה, דוגמת העגל? מדוע הם לא בחרו באהרן במקום משה או ביהושע, תלמיד משה ומשרתו הנאמן, שכבר הוכיח עצמו כמנהיג בשטח במלחמה נגד עמלק? ומה בדבר בצלאל שהיה "מלא רוח חכמה" או נחשון בן עמינדב שגילה רוח גבורה ומסירות כשקפץ בראש לים סוף? הרי לא אלמן ישראל, והיו בו מנהיגי שבטים ושרי אלפים שיכלו מן הסתם להתמנות לראש העם במקום המנהיג שעלה אל הערפל וממנו לא שב?

נראה שבני ישראל מיהרו להסיק שאם המנהיג הנערץ משה איננו, יש לבטל לחלוטין את מוסד המנהיגות, ולהחליפו בדגם שונה לגמרי של הובלת העם. לא עוד מנהיג בשר ודם, אלא דמות סמלית כלשהי. העם טעה אפוא בכך שבמקום לנסות לרפא את המצב, הם העדיפו להרוס את הכל. בכך הם ביטאו נטייה טבעית ומוכרת לפתור בעיות באמצעות פתרון גורף, הורס וטוטלי, "זבנג וגמרנו”. האמת היא שבדרך כלל יש לפתור בעיות על-ידי טיפול סבלני, הדרגתי וממוקד, ולהיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים.

התופעה של פתירת בעיות על ידי הריסה מוחלטת חורזת את פרשת "כי-תשא". כאשר משה רבנו ראה את המחולות של בני ישראל סביב העגל, הוא נקט בפעולת הרס דרסטית של שבירת הלוחות. כאשר ה' רצה לפתור את בעיית חוסר היציבות וחוסר הנאמנות של העם שהתגלתה בחטא העגל, הוא הודיע למשה על פתרון קיצוני וגורף של השמדת עם ישראל, ויצירת עם חדש. אולם סבורני שאין ללמוד מה' וממשה שיש לפתור בעיות בהרס מוחלט ואתחול מחדש, שכן סביר יותר שהם לא התכוונו באמת לחסל את הקיים, אלא ביצעו מעין תרגיל פדגוגי. משה שבר את הלוחות, כדי שהעם יזדעזע וירצה להשיג אותם מחדש, ואף רמז להם: "וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם". ה' "העמיד פנים" שבכוונתו להשמיד את עם ישראל, אך כשאמר למשה: "עַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם", הוא רמז לו שיתפלל עליהם ויביאם לתיקון מחודש. הקב"ה, כמו גם משה, באו דווקא ללמדנו שלא פותרים בעיות באמצעות פעולות הרס קיצוניות וטוטליות, ולכן ה' המשיך עם אותו עם, ומשה מביא לוחות שניים שאינם שונים כלל בתוכנם מהראשונים.

הרב קוק כותב שישנן שתי שיטות טיפול במקרים של חברה הסובלת מליקויים (עין אי"ה, שבת א, עה). האחת רוצה "לבטל ולאבד בבת אחת סדרים ערוכים ישנים שבהם נשרש הרע והקלקול, ולבנות בנינים חדשים". גישה טוטאלית זו אינה מאמינה ביכולת התיקון, וכשהבעיות עמוקות היא מעדיפה להרוס את הקיים, ולבנות חלופה חדשה מן היסוד. הגישה השנייה מאמינה שגם כשהמגרעות במצב הקיים רבות ועמוקות יש "לתקן בסבלנות באורך הזמן וברחמים רבים את המגרעות". הוא מצדד בשיטה השניה וקובע כי דרכה של תורה איננה לשבור ולהרוס, אלא לתקנו במתינות ובהדרגתיות.

הנטייה לבחור בפתרונות גורפים, קיצוניים ודרסטיים ניבטת אלינו פעמים רבות הן מהשיח הציבורי והן מהחיים האישיים. לא אחת קורה שבני זוג ממהרים לפרק את הקשר ביניהם, במקום לטפל בבעיות הזוגיות באופן ממוקד ובסבלנות. לא פעם אנו עדים לאדם שעוזב את עבודתו בשל תקרית אחת או מפסיק את לימודיו בגלל קשיים מסוימים, בשעה שניתן היה למצוא פתרונות מספקים.

הפתרון של "זבנג וגמרנו" הוא ברוב המקרים בבחינת דרך קצרה שהיא ארוכה. בדרך כלל ראוי ורצוי לחפש פתרונות בונים, משקמים ויצירתיים תוך תיקון סבלני ומתון, ולא למהר לשבור או לזרוק לאש.

(כי תשא תשפ"ג)