בין המן לעגל

במבט ראשון אין כל קשר ודמיון בין מגילת אסתר לפרשת "כי תישא". אולם, בהתבוננות נוספת עולים קווי דמיון משמעותיים בין סיפור המגילה לבין הסיפור המרכזי של הפרשה. בשני המאורעות עם ישראל עומד בפני סכנת הכחדה: במגילת אסתר בגלל גזרת המן, ובפרשת "כי תישא" בשל גזרת ה' בעקבות חטא העגל: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי… וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, י). אלו הם למעשה שני המקרים היחידים בהיסטוריה שבהם עם ישראל עמד בפני סכנה ממשית של הכחדה גמורה. בתקופות אחרות היו גזירות קשות, היו חורבנות ופוגרומים, אך לא נשקפה סכנה של השמדה טוטאלית לכלל האומה. מעבר לכך, לדברי חז"ל, גם הגורם לסכנת ההשמדה היה דומה: סוג של עבודה זרה. חכמים הסבירו שבדור של מרדכי ואסתר "התחייבו ישראל כליה מפני שהשתחוו לצלם" (מגילה יב, א), ממש כמו בחטא העגל.

ברם, היה הבדל גדול ורב משמעות בין סיפור המגילה לחטא העגל, ועל מנת לעמוד עליו, נציין ארבע קושיות לגבי מה שהתרחש לאחר חטא העגל:

א. התורה מספרת שמייד לאחר החטא משה התפלל לה', וה' סלח לעמו: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (לב, יד). למרות זאת, לאחר שבירת הלוחות והריגת עובדי העגל בידי שבט לוי, חוזר משה לבקש את סליחת ה' פעם נוספת: "חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם" (לב, ל). לשם מה נדרש משה לתפילות נוספות, הרי לכאורה ה' כבר סלח מזמן, עוד לפני רדת משה מהר סיני?

ב. לדור המדבר היו, כידוע, שני חטאים ראשיים: חטא העגל וחטא המרגלים. אחרי חטא המרגלים השיג משה את סליחת ה' מבלי להזכיר כלל זכות אבות, ואילו בעקבות חטא העגל הוא נדרש להיתלות בזכות זו: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם…" (שם, יג). מדוע לא יכול היה משה בחטא העגל לרצות את ה' מבלי הזכרת זכות אבות?

ג. על חטא המרגלים נענשו רק אנשי אותו דור, ואילו על חטא העגל נאמר שעתידים גם הדורות הבאים להוסיף לפרוע את עונשו בתשלומים. ה' מודיע: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שם, לד), וכותב רש"י: "ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".

ד. מדוע איום ההשמדה של המן הביא לחג של שמחה גדולה לדורות, ואילו ביטול עונש ההכחדה בחטא העגל לא גרר כל שמחה שהיא, ואף הניב בכייה לדורות?

ארבע התמיהות הללו מדגישות כולן את הקושי המיוחד שהיה בהשגת הסליחה על חטא העגל. הסיבה לקושי זה נעוצה לדעתי בעובדה מדהימה אחת: לא מוזכר בשום מקום בתורה שאחרי חטא העגל עם ישראל עשה תשובה. לא נאמר שבני ישראל הביעו חרטה, לא מופיע וידוי, לא קבלה להבא, ואין כל אזכור להתעוררות רוחנית שהתרחשה בעקבות החטא. אפשר שמשום כך טרח משה לטחון את העגל עד דק ולפזר את אפרו על פני המים (לב, כ), ולא הסתפק בהשלכתו לפח האשפה של המדבר וההיסטוריה. כיוון שהעם לא קרא בקול גדול: "חטאנו", ולא הכריז: "לעולם לא עוד", העדיף משה לכתוש את הפסל לאבק. מה שבטוח – בטוח!

לאור זאת, יש לשאלותינו תשובות: משה נדרש לשוב ולרצות את ה', שכן כשהתפלל בעודו בהר הוא הניח שעם שובו ישוב העם בתשובה גדולה, אולם הדבר לא קרה. בחטא העגל נדרש משה להפעיל זכות אבות, שהרי בהיעדר תשובה, אין העם ראוי לסליחה בזכות עצמו. עכשיו גם מובן מדוע חטא העגל נותר לדורות, שכן בהיעדר התשובה, חרון ה' הומתק, אך לא לגמרי נמחק, וברור מאליו שלא היה מקום לציין אותו בשמחה או בחג. אדרבה, היה צורך בהריגת 3,000 חוטאים, ובשילוב זכרו ביום הצום של י"ז בתמוז.

בימי אסתר, לעומת זאת, חלה התעוררות אדירה בעם ישראל. יהודי הממלכה הפרסית חזרו ליהדותם הגאה, והעם שהיה מפוזר ומפורד, הפך מאוחד ומלוכד. מעת שנודעה גזירת המן פתחו היהודים בצום ובכי ומספד, לבשו שק ואפר והתכנסו לעצרות תפילה. תהליכים חיוביים אלה המשיכו גם ביום שאחרי, כאשר היהודים קיימו וקיבלו על עצמם שוב את תורת משה מסיני, ואף מצוות נוספות, בהן מצוות המחזקות את האחדות והאחווה ביניהם.

איום ההשמדה של שליטים בפרס שהתמוסס בימים ההם, מתבסס בזמן הזה, והוא שולח זרועותיו בכל מדינות מלכותו של האסלאם הקיצוני. עלינו להתבשם מנס פורים ולא רק להתבסם ממנו. מעשי היהודים באותם הימים צריכים להיות נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים גם בימינו במלחמות היהודים. כאז כן עתה, בעקבות האיומים הקיומיים, אנו נדרשים לתהליכים רוחניים וחברתיים, להתרחקות ממחלוקות ופירודים, ולהתלכדות בכוחות משותפים, כדי למחוק גזרות ולהופכן לימי שמחות.