ותפתח הארץ את פיה

ותפתח הארץ את פיה
הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון

עונשם של קרח, דתן ואבירם הוא חריג באופן קיצוני, לאו דווקא בחומרתו (מגפה ומוות אנו פוגשים כעונשים על חטאים רבים בתקופת דור המדבר), אלא באופן שבו הוא מתבצע. גם משה רבנו עצמו מדגיש שמדובר באירוע יוצא דופן ופלאי: "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה – וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'". חריגותו של העונש בולטת עוד יותר מתוך ההבדל המכוון שיוצר הכתוב בין הבלועים לבין השרופים: קרח, דתן ואבירם נבלעו בפי האדמה, הם וכל אשר להם; עדתו של קרח, לעומת זאת, נשרפו באש שיצאה מאת ה' – עונש שכבר ראינו כמותו גם אצל נדב ואביהוא, וגם בתבערה כאשר עם ישראל התלוננו, "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר יא, א). בולט במיוחד ההבדל בין הפעלים הקרובים במשמעותם: האש האוכלת – "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ", לעומת האדמה הבולעת – "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם".
המדרש מדגיש את הדברים עוד יותר (במדבר רבה יח):
"א"ר יהודה: באותה שעה נפתחו לארץ פיפיות הרבה, שנאמר "בקרב כל ישראל". א"ר נחמיה: והרי כתיב "ותפתח הארץ את פיה"! [ומשמע שנפתח רק פה אחד!] אמר לו: והיאך את מקיים "בקרב כל ישראל"? אלא שנעשית הארץ כמשפך, וכל היכן שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ויורד ובא עמו; נמצאת מקיים "בקרב כל ישראל", ומקיים "ותפתח הארץ את פיה".
כדרכם של חז"ל, הם מבליטים את הנקודות המהותיות בעומק הסיפור על ידי הקצנתם והבלטתם, וכך גם כאן יש להבין את משמעות הבליעה באדמה, שתופסת מקום כה מרכזי.
נראה שהדברים קשורים להדגשה נוספת המופיעה בפסוקים, המציינים בהבלטה את השמדת כל רכושו של קרח: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". בולטת מאד החזרה המשולשת – אותם ואת בתיהם, את כל האדם ואת כל הרכוש, הם וכל אשר להם. אף בספר דברים, כאשר משה משחזר בפני עם ישראל את כל גדולתו של הקב"ה שראו בכל שנות המדבר, הוא מזכיר גם את בליעת דתן ואבירם: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים יא, ו) – וגם כאן מרובה החזרה: בתיהם, אהליהם, וכל היקום אשר ברגליהם… זהו בהחלט ביטוי חריף ביותר, שהאדמה בולעת "את כל היקום"! ביטוי זה נזכר עוד רק במבול, שם נאמר "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ושם אכן הכוונה היא למחיית העולם כולו!
וגם כאן חז"ל במדרש מקצינים עוד יותר את הפלא: "ואת כל היקום" – זה הממון שמעמיד את הרגלים. רבותינו אמרו: אפי' היו כלים ביד הכובס היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן. א"ר שמואל בר נחמני: אפי' מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא היתה נבלעת, שנא' "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה".
נראה שדווקא בליעת הרכוש מבטאת כאן משהו מאד יסודי: "ואת כל היקום" – זה הממון שמעמיד את הרגלים". לממון ולרכוש בכלל יש כוח מעמיד, כוח מקיים; אדם צריך להתפרנס על מנת להתקיים ולעמוד ברשות עצמו, ולעומתו אדם שאינו יכול לפרנס את עצמו נקרא 'סמוך [=נשען] על שולחנם של אחרים', שכן אין לו עמידה עצמאית. יש, אם כן, משהו מאד דומה בתפקידו של הרכוש לתפקידה של הארץ – אף על הארץ האדם עומד, עם שתי רגליים על הקרקע הוא יציב ואיתן, ולעומת זאת כאשר הקרקע נשמטת מתחת לרגליו הוא מועד ונאלץ להשען ולהתמך. הלשון המופיעה בפסוק – "ואת כל היקום" – רומזת למילה 'מקום', המתארת קרקע שהיא מקומו של האדם, היא מקיימת את האדם כשם שרכושו מקיים אותו ומעמיד אותו על מכונו.
קרח, ועימו דתן ואבירם, מורדים במשה רבנו, ובכך כורתים את הענף שעליו הם נשענים. דור המדבר כולו נשען על דמותו של משה רבנו, הנושא אותם "כאשר יישא האומן את היונק", ואין להם קיום ועמידה בלעדיו. כך גם בעגל, ברגע שנראה היה שמשה רבנו נעלם – "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" – בני ישראל מועדים ונכשלים בחטא. בדור המדבר עם ישראל נמצא במדרגה גבוהה ביותר, אך לא בזכות אלא בחסד – הקב"ה 'נושא אותם על כנפי נשרים ומביא אותם אליו', ומשה רבנו הוא זה שעומד בין ה' ובין העם, ומאפשר את המדרגה הרוחנית הגבוהה של העם. לכן, ברגע שקרח בוחר להתכחש למשה הוא צונח אל השאול.
לא לחינם מתארים חז"ל את קרח כעשיר מופלג – הממון הרב נתן לו תחושה מזוייפת של יכולת עמידה, של עצמאות, כאדם הנשען על ממונו. אולם ברגע האמת מתגלה שהעמידה האמיתית של האדם איננה על רכוש חומרי רב ככל שיהיה, אלא על המשענת הרוחנית שלו. ממילא, כאשר קרח מורד במשה התוצאה הטבעית המתאימה ביותר היא שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו, הארץ פותחת את פיה ובולעת אותו. מי שאין לו קיום רוחני, אין לו מקום גם על פני האדמה, ו'החור השחור' הזה שואב אליו גם את כל הרכוש מכל מקום שבו הוא נמצא, שכן כאשר הבסיס חסר אין יכולת קיום לשום פרט בפני עצמו. גם הקרקע – מקומו של האדם, וגם הרכוש – המקיים אותו על רגליו, יש להם ערך רק מתוך היסודות הרוחניים שהם קיומו האמיתי של האדם בעולם.

תשס"ו