לשמוע את הניגון

חבר אהוב התפרץ לביתנו בעת ארוחה נעימה, ובעודו נסער הטיח דברים קשים על תחלואים שהוא מוצא בנורמות ההלכה היהודית. רשימה ארוכה של בעיות.
המצב הזמין דיון, ולכאורה כשגרירו הרשמי של אלקי ישראל (לא באמת…) הייתי אמור להוכיח את "צדקת הדרך".
אלא שלבי אמר לי אחרת.
הרגשתי שהוא סוער. זה הכל. לא שמעתי בין המילים רצון לבירור או דיון. הקשבתי ושמעתי סערה, התנגדות, קצף.
אז הלכתי עם לבי ושאלתי,
תגיד, באמת באת לדון פה על מעמד האישה או גזענות? אתה באמת 'בקטע' של לשמוע הסברים או לברר עמדות?
שמא אתה כרגע מפוצץ התנגדות, וזהו בעצם?
רק שואל.
היתה שתיקה קצרה ואז תשובה חיובית. וואלה. אני סתם גועש עכשיו. וזה גם לא לגמרי מעניין אותי כרגע. פשוט היה כך וכך. איזה טריגר אישי שגרם לזה.
ואז דברנו שיחת חברים מהמקום האמתי בו היה אותו חבר. על דברים שבאמת רלוונטיים מבחינתו. מבחינתנו.
היתה שיחת עומק משמעותית.
הייתי יכול בקלות להסחף אחרי המקום המדומה, מצג השווא, אם הייתי מתייחס רק לתוכן הדברים שלו. אבל השתדלתי להקשיב ללב שאמר את הדברים. מה המנגינה שלו, מה הוא באמת צועק עכשיו. התוכן נהיה לא רלוונטי בשנייה, ברגע שהתפוצץ הבלון של אחיזת העיניים ושהתקלפו הלבושים ונשאר הלב במערומיו. זה נקרא דיבור של אמת.
פעמים רבות אני מזהה בעצמי שאם נסחפתי לוויכוח לא בריא או לטונים לא נעימים, הרי זה רק מפני שהתייחסתי למילים ולא לאדם שאומר אותן.
יכול להיות אדם שעושה מעשה זול פופוליסטי מעצבן וילדותי עד כי מתחשק "להיכנס בו" חזק לעיני כל בכיכר העיר הוירטואלית. ואז אתה לוקח נשימה, ונזכר שהלב שלו מדבר. אכפת לו ממשהו. או שהוא זקוק להכרה כלשהי. ולא כל דבר זו סיבה להתנגחות. נהפוך הוא, דברים מתהפכים בשנייה כשהאמת נחשפת.
בדור האינטרנט והווטסאפ, לפעמים קשה לשמוע את הניגון. את הטון בו נאמרה איזו תגובה. האם בחיוך או בזעם. האם באהבה או בציניות. קל לפרש לא נכון את הלב שאמר את הדברים. לכן חשוב להקשיב יותר, ולהגיב פחות מהר.
סחבתי בבטן כמה חודשים פגיעה ממישהו מתחומי העיסוק שלי במוסיקה. התלבטתי ובסוף כתבתי לו מייל פתוח בו אני שופך את אשר על לבי. הוא התקשר אלי וביקש סליחה. ומסתבר שהיה רקע אישי מורכב ותקופה קשה מנשוא שגרמה לסיטואציה ממנה נפגעתי. הוא לקח אחריות בגבורה ובענווה והודה לי על המייל הזה.
אחרי חודשים של התלבטות אם לשלוח אותו, קיבלתי שיעור. ההרגשה אחרי השיחה הזו מדהימה. כמו ניקיון מאיזה לכלוך מציק. משהו עילאי. כמה פעמים בחיים אנחנו מוותרים על לדבר באמת? משקעים של שנים יכולים לעבור ברגע אחד כנה וחשוף. כשלב פוגש לב, בלי העטיפות הרגילות…
חבר שלי פגש אדם בעיר בה הוא מתגורר, התפתחה שיחה אישית, והוא הזמין אותו לארוחה. לאחר כמה ימים הוא פגש אותו ברחוב והאדם הטיח בו בכעס גדול, "אתה יודע איזה מאמץ רגשי בשבילי לבוא אליך? כמה מחסומים עלי לשבור בדרך? והנה אני עומד בחלון שלך אתה מסתכל לי בעיניים ולא מתייחס אפילו אלא ממשיך עם האורחים שלך מבלי להאיר לי פנים או להזמין אותי פנימה?"
מה שהוא לא ידע זה שהחלון מבפנים הוא כמו מראה. והחבר שלי אולי הסתכל על החלון – ומקסימום ראה את עצמו…
כמה פירושים אנחנו מעמיסים על הסיטואציה במקום לברר באמת. כמה קשה לפעמים להסכים לשאול משהו שמציק. זה לא לכבודנו. ואז נאכלים מבפנים.
כמה חלונות ופתחים אמתיים, נפתחים ביננו לבין הסובבים אותנו, ואנו לפעמים רואים רק את עצמינו, כשחשבנו בטעות שראינו את זה שמולנו…
(נשא תשעח)