שיבוץ קרבי

פרשת במדבר עוסקת בהסדרת היסוד השלישי בעם ישראל והוא ההתנהלות המדינית צבאית של העם.
עד עתה עסקנו ביסוד הרוחני של עבודת ה', המשכן והקרבנות, לאחר מכן בהסדרת ההתנהלות הכלכלית חקלאית בארץ, דרך הבאת הביכורים השמיטה והיובל ושלשת הרגלים. פרשת במדבר משלימה את היסוד השלישי הביטחוני.
מקריאת ספר במדבר ניתן לקבל את הרושם שהוא עוסק בהיערכות לשהייה ארוכה במדבר, אך זה ממש לא כך. ספר במדבר ואחריו דברים עוסקים בשנה הראשונה שלאחר יציאת מצרים ובשנה הארבעים לקראת הכניסה לארץ ישראל. כל שלושים ושמונה השנים שבתווך, במהלכם התחלף כל הדור שחטא בחטא העגל, אינם חשובים ואינם מוזכרים. הספרים עוסקים, אם כן, בהיערכות לכניסה לארץ ישראל.
פרשת במדבר מדברת על שלשה שלבים בהיערכות הצבאית. המפקד הגדול של בני העשרים ומעלה, סדר המחנות של השבטים וסדר המסע.
רש"י מפרש כי המפקד היה מתוך חיבתם של עם ישראל. אולם אי אפשר להתעלם מפשט הפסוקים "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן". מטרת המפקד הייתה גיוס הצעירים וארגונם כצבא לקראת המלחמות הצפויות בכניסה לארץ ישראל ובדרך אליה. כך מסביר גם הרמב"ן.
הפסוקים גם קובעים את עקרונות הצבא. הגיוס הינו גיוס חובה מגיל עשרים. פטור ניתן רק לשבט לוי ולכהנים שעוסקים בעבודת הקודש במשכן. ארגון הצבא הינו על פי בתי-האב בשבטים. מפקדי הצבא הינם ראשי השבטים שהיו בעברם השוטרים העבריים החיוביים במצרים.
לאחר המפקד המדויק מתבצע הארגון והשיבוץ הקרבי. מוקמים ארבעה פיקודים בראשות השבטים הבכירים והגדולים. פיקודים אלו גם מרמזים על מקום השבטים בהתנחלות בארץ ישראל לאחר המלחמות.
מכאן לשיקולים של משה לקביעת התכנית ו"כוחות ומשימות". תכנית זו נקבעה טרם חטא המרגלים וממילא כיוון הכניסה לארץ היה מהנגב לכיוון צפון ומשם כנראה לכיוון השפלה וגב ההר.
התנועה לכיוון הנגב ממצרים הינה לכיוון מזרח. זה הכיוון לכח העיקרי ההתקפי וההגנתי.
הלחימה בארץ מתוכננת מדרום לצפון באופן טורי ובדירוג.
בשהייה במחנה במדבר סיני האיומים הינם מכיוון מזרח, צפון מזרח ומכיוון העורף מכיוון מצרים.
בשהייה במחנה בארץ ישראל האיומים הינם מצפון, צפון מזרח וממזרח. (בהנחה שהיו עולים מהנגב לכיוון שפלת החוף או גב ההר).
ומכאן לשיבוץ הקרבי. שבטים יהודה ודן הינם השבטים הגדולים במספר והם המובילים בעוז רוחם, בהתאם לברכת יעקב אביהם. השבטים הבכירים הבאים הם ראובן הבכור ואפריים מבני יוסף.
במסע הלחימה הפיקוד המוביל הינו פיקוד המזרח בראשות יהודה עם זבולון ויששכר. הפיקוד שנע אחריו הוא פיקוד הדרום בראשות ראובן עם שמעון וגד. אחריהם נעים הכהנים והלויים עם המשכן.
אחריהם נע פיקוד מערב בראשות אפרים עם מנשה ובנימין .
סוגר את הכוח במאסף פיקוד הצפון בראשות דן עם אשר ונפתלי.
המבנה הזה מאפשר לשבטים החזקים להוביל את ההתקפה ואת ההגנה בכל המצבים.
בחניה במדבר הפיקודים חונים כל אחד בכיוון שלו, כאשר המשכן המרכז. כיווני האיומים הם ממזרח מכיוון ארץ כנען ומצפון מערב מכיוון מצרים.
גם כאשר השבטים נוחלים בארץ, "בגדול " זה המבנה.
דן נפתלי ואשר בצפון מול האיום הצפוני. יהודה במרחב ההגנה העיקרי מול האיום ממזרח, בהרי יהודה וירושלים , שם מרכז הממלכה, שם מרחב השטח החיוני.
ראובן ושמעון מול האיום הדרומי מזרחי. אפרים מנשה ובנימין בגב ההר לכיוון מערב.
חגגנו אך עתה את יום ירושלים ואת היובל לשחרורה ועומדים אנו לקראת חג השבועות חג מתן תורתנו ועיגון החיים הכלכליים חברתיים בארץ ישראל.
רואים אנו שכיווני האיומים על עם ישראל לא השתנו לאורך ההיסטוריה. השינוי בשמות ובזמן אך לא בשטח ובכוונות האויב.
משה בראיה אסטרטגית רחבה מתכנן את המבנה והארגון של עם ישראל לעמוד מול איומים אלו מאז ועד עתה.
(במדבר תשעז)