הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)שאלת מותר האדם מן הבהמה, ההבדל בין אדם לחיה, העסיקה רבות את האנושות. ברור אמנם שקיים הבדל מהותי בין האדם לשאר בעלי החיים, אבל קשה להניח עליו את האצבע. האם זו התבונה? יכולת הדיבור? הדמיון? הנשמה? כל תכונה שנציע, ניתן למצוא דוגמתה גם אצל בעלי חיים מסוימים. ואף על פי כן אין עוד מין על פני כדור הארץ שדומה לאדם.
לא מעט יצירות ספרותיות עסקו בשאלה זו. אחת הידועות שבהן היא "האי של דוקטור מורו", מאת ה.ג וולס. דוקטור מורו הוא אדם ששאיפתו היא להעניק אנושיות לבעלי חיים. באמצעות ניתוחי גוף ומוח מסובכים ואכזריים, הוא משנה את צורתם של בעלי חיים לדמוית-אדם, ומקנה להם תבונה פרימיטיבית ויכולת דיבור. חיות-האדם חיות בחברה שבטית פרימיטיבית על האי של מורו, כשהן סוגדות לו כאל, פוחדות ממנו, ונזהרות לשנן ולשמור על החוקים הקפדניים שהעניק להם. חוקים אלה אוסרים על כל סוג של התנהגות חייתית, כמו הליכה על ארבע, אלימות, הזדווגות מופקרת, והשמעת קולות חייתיים. דוקטור מורו יודע שאנושיותן של יצירי כפיו הושגה במאמץ רב, והללו עלולים להתדרדר בקלות בחזרה למצבם המקורי. הבשר דורש את שלו. החוקים נועדו לסתום כל פתח לנסיגה שכזו בחזרה לחייתיות, וכל מי שעובר עליהם מוחזר למעבדה ועובר ניתוחים מייסרים חדשים כדי "לתקן" אותו.
הפחד והיראה של חיות-האדם כלפי "היוצר" מצליחים אמנם לשמור עליהן בתלם, אך כאשר הדוקטור נרצח בידי יצור שנמלט מהמעבדה, המצב באי מתדרדר במהרה לתהו מוחלט. מאבק אלים פורץ בין השמרנים שקוראים להמשיך לשמור על החוקים, לבין הטוענים ש"באין א-לוהים – הכל מותר", נכנעים לתשוקותיהם החייתיות וחוזרים להתנהגותם הבסיסית, האינסטינקטיבית.
סיפור זה הוא משל מעורר מחשבה לגבי הזהות האנושית והמאבק לשמור עליה מפני התבהמות. כפי שמתאר המספר בסוף הספר, כאשר חזר לחברת בני האדם החל להבחין בהבעות ובתנועות החייתיות המסתתרות מתחת למעטה האנושי. גם הבשר שלנו דורש את שלו, ואם לא נשמור בקפידה על החוקים שנתן לנו הבורא, אנו עלולים בקלות להתבהם ולאבד את צלמו. אבל מה קורה בחברה שאיבדה את אמונתה בבורא? האם למישהו עוד חשוב לשמור על הכבוד והאצילות האנושיים – או שבעצם, לא כל כך נורא להיות חיה?
(במדבר תשעז)
