מתן תורה: בסוד היחיד והיַחַד

חג השבועות היה מאז ומתמיד יום אהוד על רבים. אין הוא מלווה בחוויית האימה והיראה של ראש השנה ויום הכיפורים. חסר הוא את העמל, הטורח והיגיעה של סוכות ופסח: אין צורך בהקמת סוכה (ולא חייבים להיכנס הביתה מפני הגשמים באמצע הסעודה…). אין חובה לרדוף בכל הבית אחר פירור של חמץ שנשתייר באחת הפינות או לסבול מקשיי עיכולם של המצה והמרור. תפילת היום אינה "עמוסה" מדי. מגילת רות הפסטורלית מביאה עמה משב רוח מרענן, המחייה את נופי ארץ ישראל, ואת הזיקה שבין עם ישראל ואדמתו. קישוטי הירק שמכסים את בית הכנסת מוסיפים נופך חגיגי ומשמח. אפילו מאכלי החלב משתלבים היטב במזג האוויר הנוח.
את כל הרגלים מלווה מעין ניגוד: טבע מכאן, ורוח מכאן. בחג השבועות בולט ניגוד זה אפילו יותר. בתורה מופיע החג כחג "טבעי" בלבד: חג הקציר, חג הביכורים.
לא כן במסורת ישראל, שבה נתקדש היום כ"חג מתן תורה". למרות שהדברים אינם נזכרים במפורש בתורה, זיהו חכמים (וגם בזאת, נחלקו) את מועד מעמד הר סיני שמתואר בו עם ו' בסיון, מועד חג השבועות.
סמיכות הפרשיות שבין יום ירושלים, פרשת במדבר וחג השבועות, מזמינה אותנו לעיון מחודש במתח שבין סיני וירושלים, בין הכלה והדרה, בין שבטיות ועמִיות, בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
עיון בתורה מלמד שמעמד הר סיני ביטא את האחדות והערבות ההדדית שבין כל חלקי העם. כפי שנאמר: "וַיִחַן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב), "וַיִחַן" – לשון יחיד (ולא: "ויחנו"), מלמד שהיו כל ישראל בהר סיני באותה שעה "כאיש אחד בלב אחד", ללא מחלוקות, באחדות מלאה.
לעומת זאת, פרשת במדבר מייצגת ללא ספק את אחד הסממנים השבטיים המובהקים ביותר בעולמה של תורת ישראל. אטומיזציה של חברה, מפורדת ומפוצלת, ל"שבטים" שלכל אחד מהם דגל משלו, סמל משלו, ו"מחנה" שגבולותיו מוגדרים היטב.
לצד פירוט מדוקדק של מניין בני כל שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך בהבדלה שבטית זו לכתחילה ולא רק בדיעבד: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (ב, ב). התורה מלמדת אותנו שאחדות אינה בהכרח אחידות, וכל "שבט" צריך לשמור על "דגלו", מורשתו ומאפייניו הייחודיים. ועל דרך הדרוש הוסיפו ואמרו: "חושך שבטו – שונא בנו". אדם המסתיר מילדיו את "שבטם", את מורשתם וייחודם, "שונא בנו", אינו עושה עמם חסד, אלא עוול.
גם המציאות הישראלית מוכיחה שהניסיון, תמים או מיתמם, לשפוך את כל העולים לסיר גדול אחד, ל"כור היתוך", נדון לכישלון. מדורת השבט הישראלית נותרה מורכבת מי"ב שבטים, ואולי אף יותר.
לעתים מקבלת השבטיות הדגשה חיצונית או סמלית גרידא כבפרשתנו המדגישה את חשיבות השמירה על סדרי המחנה הצבאי. אך בכמה מתחומי החיים, קיבלה שבטיות זו פן נורמטיבי מובהק והייתה לראש פינה במערכת חוקים והלכות שתכליתם הדרת ה'אחר' ומניעתו מבוא בגבולנו, מניעת ערבוב בין קבוצות שבטיות או מעבר של אדם מן הקבוצה שהוא נמנה עמה לקבוצה אחרת. כך, למשל, אחד הדגשים השבטיים הבולטים בעולמו של מקרא משתקף בעמדתו בשאלת חלוקת הנחלות, בשעת ירושת א"י והישיבה בה.
אכן, לצד הדגשת השבטיות, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. אחד הבולטים שבהם הוא העיר ירושלים, שעליה נאמר כי "לא נתחלקה לשבטים".
חכמי ההלכה נחלקו בשאלה האם אמירה זו מכוונת רק כלפי עבר, לשעת חלוקת הנחלות, או שמא זו הלכה לדורות. בין כך ובין כך, נתקבלה ונתקבעה הלכה שלפיה ירושלים – קניינם של כל ישראל היא. מטעם זה אין משכירים בה בתים לעולי רגלים, לפי שאינם שלהם, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם" (רש"י מגילה כו, ע"א).
דומה, שהלכה זו באה לבטא את הרעיון שישנם ערכי יסוד שאינם ניתנים לחלוקה. בעולם שבו נוטים להפריט כל מה שזז, ראוי שנזכור כי יש נכסי יסוד שקניין הכלל הם. לא כל נכס ציבורי, הוא מקור פוטנציאלי למסחור ולעשיית רווחים. כך היה, וכך ראוי שיהיה.
כאמור, עיון בפרשת מעמד הר סיני מלמד שיש בו ביטוי בולט ל"מגמה אנטי שבטית". מעמד הר סיני מסמל את ההכלה ולא את ההדרה, את האחדות והערבות ההדדית שבין כל חלקי העם.
הדבר בולט לאורך הפרשה כולה. היא פותחת ב"עם" כולו, וביעד שמוצב לכל הנמנים עמו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". "אתם" – העם כולו. לא רק יחידי סגולה, אנשים מיוחסים, אלא "כולכם". שאיפתה של תורת ישראל אינה מתמצה בצורך להקים "מחלקת קדושה" או "אגף רבנות", אלא "ממלכה" שלמה שכולה, על כל מרכיביה, היא "ממלכת כהנים וגוי – העם כולו – קדוש". לכן גם בהמשך מדגישה תורה: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה".
אמנם, עיון בפרשה סמוכה מלמד שכבר ביום המחרת, כתב משה את התורה, לימד אותה את בני ישראל, והקים שתים עשרה מצבות כנגד "שנים עשר שבטי ישראל" (שמות כד, ד). אם אכן הייתה אחדות כה מופלאה במעמד הר סיני, מדוע לא הסתפק משה לאחריו בהקמת מצבה אחת, אחידה?
דומה שיש כאן מֶסֶר חשוב: אחדות אין פירושה אחידות. להפך. הפלורליזם, המחלוקת וריבוי הדעות הם ממאפייניה המרכזיים של תורת ישראל. ואכן, בעל "ערוך השולחן", רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, מגדולי חכמי ההלכה במאה ה20-, הִמְשִיל את התורה לתזמורת סימפונית: כאשר כל נגניה מנגנים בכלי אחד, המנגינה משעממת, מונוטונית וחסרת תוכן. דווקא ריבוי הכלים וגיוונם, יוצר את התוכן העשיר המרהיב.
ללמדנו: כשם שאין כל פגם בקיומם של "שבטים" שונים, בעלי מסורת שונה ומנהגים שונים, כך אין כל רע בקיומן של דעות שונות, ובלבד שתישמענה מתוך סובלנות וכבוד הדדי.
לאור זאת, אפשר שאין זה מקרי שליל חג השבועות מכונה במסורת ישראל בשם "תיקון", תיקון ליל שבועות. מעבר למסרים הקבליים שנתלו ב"תיקון" זה, יש בו גם תיקון חברתי חשוב ביותר. בלילה זה עוסקים הכל, ממש כבשעת מתן תורה, בלימוד תורה משותף. בעלי רקע שונה ודעות מגוונות, אנשים מכל החוגים והשבטים, מתקבצים יחדיו, ולומדים במשותף טקסט אחד. הפרשנויות שניתנות לו יכולות כמובן להיות שונות, שהרי "שבעים פנים לתורה", אך המסגרת משותפת לכל. יש בחוויה רוחנית זו בסיס ליצירת עולם מתוקן יותר. עולם שבו חיים גם בעלי המחלוקת בשלום וברעות, ולומדים להתייחס גם ל"אחר" מתוך סובלנות וכבוד הדדי.
(במדבר תשעז)