השקעה כלכלית מניבה לסוף השנה

כשמסיים אדם להפריש את כל התרומות והמעשרות בשנה השלישית של מחזור השנים עליו להכריז ולומר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יג). מה פשר הכרזה זו, שלא מצאנו דוגמתה בשום מצווה אחרת? האם אין בה יוהרה? מעבר לכך, מצוות ווידוי מעשר היא המצווה הפרטית האחרונה בתורה, ואחריה מופיעות רק שתי מצוות כלליות: מצות הקהל ומצוות כתיבת התורה. מה יש במצווה זו שזכתה להיות מצווה מסיימת למצוות הספציפיות שבתורה?

על-פי דרכו של רש"ר הירש נראה ששלוש מצוות המעשרות מורות על תכלית כל התורה, והיא "שעלינו לנצל את נכסינו החומריים למטרות שהותוו להן בידי ה', והרי אלו מטרות הרוח, הגוף ושלום הרֵעַ" (שם, טו). המעשר הראשון שניתן לבני שבט לוי נועד לטפח את הרוח בעם ישראל, מעשר שני שנאכל בירושלים נועד לחזק את האידיאל של קידוש החיים הגופניים, ומעשר עני בא להחדיר את החובה לאמץ את מידת החסד ולדאוג לאחר. אחרי שעברו שלוש שנות המעשר קורא בעל האדמות את "וידוי המעשרות" במטרה להטמיע בתודעתו את שלושת המרכיבים הללו של תורת ישראל. קריאה זו לא באה מתוך יוהרה, אלא נועדה לחיזוק ההכרה שהרכוש והמזון הם אמצעים חומריים שיש למנף אותם למען ערכים נעלים.

ואכן היו צדיקים בישראל שחיו מתוך תודעת הסתפקות בצרכיהם הבסיסיים, ומעבר לכך הקדישו את כל זמנם ומרצם לעבודת ה'. כך, לדוגמה, מסופר על "החפץ חיים", הרי"מ מראדין, שהוא ואשתו התפרנסו מחנות שהייתה בבעלותם. הם חישבו את הסכום הדרוש להם למחייה, ובכל יום אחרי שעבדו די הצורך להשגת סכום זה היו סוגרים את החנות, והחפץ חיים היה הולך לעסוק בתורה. בעולמינו המודרני קשה ליישם שיטה זו, שכן כיום אנשים צריכים לחסוך כדי לקדם כל צורך וצרה שיתעוררו, וכדי שלא יפלו על אחרים לעת זקנה. עם זאת יכול כל אדם להבחין בין חיסכון חיוני לבין צבירת הון שמונעת מאהבת ממון, ונועדה לצריכת מותרות.

עיקרון זה רלוונטי ביותר למצוות שמיטת כספים שתיכנס לתוקף בליל ראש השנה הקרב ובא. מי שלקחו הלוואות שהיה עליהם להחזיר עד אז, ולא החזירו, הלוואתם תישמט, והמלווה יצרך לוותר על הכסף ולהימנע מלתבוע  אותו. במצווה זו התורה פועלת בשני כיוונים: האחד, מתן סיוע כלכלי לחסרי אמצעים שנזקקו להלוואות ושקעו בחובות שהיו עלולים להתמוטט כלכלית. אחת לשבע שנים נותנת להם ההלכה הזדמנות לאפס את חובותיהם ולבצע אתחול מחדש. השני, אמירה לבעלי אמצעים להגביל את צבירת ההון שלהם, ולוותר לטובת הנזקקים על ממון שהם יכולים להסתדר בלעדיו.

בהסברת טעמי המצוות היו מי שבחרו להדגיש דווקא את ההיבט השני. כך כתב בעל ספר החינוך (תעז) ששמיטת הכספים מלמדת על המידות הנכונות שצריך אדם לסגל לעצמו: "ללמד נפשנו במידות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב, ונקבע בלבבנו הביטחון הגדול בשם ברוך הוא…". רבי יהונתן אייבשיץ הלך בכיוון דומה והסביר שעל ידי מצווה זו "ידע איש הישראלי כי לא השלימות האנושי לעסוק בקיבוץ הקניינים ולאסוף חומרים חומרים… ומצווה זו גורמת לישראל שלא ישתקעו יותר מדי בעסקי משא ומתן, להרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה… ויחזיקו במידת ההסתפקות" (התומים, חו"מ, סז, א).

מימי הלל הזקן ועד היום אנו עוקפים את שמיטת הכספים באמצעות הפרוזבול. אולם הרעיונות החשובים שבמוקד מצווה זו, הביאו את רבי יונתן אייבשיץ ואת רבי יוסף חיים, "הבן איש חי", לעודד את הציבור להלוות לנזקקים לקראת סוף שנת השמיטה ולהשמיט את ההלוואה, כדי ליישם, ולו במעט, את הרעיון שמאחורי שמיטת הכספים. אפשר לעשות זאת כיום באמצעות "קרן נדיבי ארץ" (ראו במרשתת), ואפשר באופן פרטי, והעיקר שלא לקמץ כלל. כ-140,000 איש כבר פנו השנה לארגוני סיוע בבקשת עזרה במזון לקראת החגים, הרבה יותר מאי פעם.

סיום שנת השמיטה הוא הזדמנות לעריכת חשבון נפש עם חשבון הבנק שלנו. לבדוק האם אנו עסוקים "בקיבוץ קניינים" או הופכים אותם לערכים, האם אנו נוטלים או נותנים. כל הלוואה קטנה מצטרפת לחשבון גדול של מצוות, והטוב שבצדקה מעביר את רוע הגזרה.

(כי תבוא תשפ"ב)