מי מפחד משעמום?

החופש הגדול הגיע, ואיתו צמד המילים המטילות אימה על ההורים באשר הם – "משעמם לי!"
אנחנו פוחדים מהשעמום. האפשרות לשבת זמן ממושך בלי לעשות, לראות או ללמוד שום דבר נראית לנו נוראה. שימו בן אדם בחדר סגור, תנו לו את כל צרכיו הגשמיים, ועדיין הוא ישתגע משעמום. השעמום גרוע עד כדי כך, שהוא יכול להוביל את האדם לכל חטא, כפי שהזהירו חז"ל.
אבל למה בעצם אנחנו סובלים כל כך משעמום? מה רע בלשבת בלי לעשות דבר?
"עומד בפנינו נצח של בחינה פנימית", אמר אחד מגיבוריו של אייזיק אסימוב בסיפור החצוצרה האחרונה, "כאשר לאורך כל ההיסטוריה מעולם לא ידענו מה לעשות עם עצמנו ביום ראשון גשום. (…) תפיסתו של דנטה את הגיהנום היתה ילדותית ובלתי ראויה לדמיון האלוהי: אש ועינויים. שעמום הוא הרבה יותר מעודן. העינוי הפנימי של נפש שאינה מסוגלת להימלט מעצמה בשום דרך כלשהי, נידונה להתבשל במוגלה המנטלית שהיא מפרישה למשך נצח, הוא הרבה יותר הולם".
נראה מדבריו שהבריחה משעמום היא בעצם בריחה מעצמנו. במקום להקדיש את עצמנו לבחינה פנימית של נפשנו והכרה עצמית מעמיקה, אנחנו בורחים נואשות לעולם החיצוני, מחפשים גירויים שיסיחו את דעתנו מעצמנו. רק החכמים והמוארים באמת מסוגלים לשבת בשלווה ולשקוע במדיטציה, התבוננות פנימית ומסעות אל תוך הנפש, ללא צורך בהסחות דעת חיצוניות שרק מפריעות להם. אולי לכך עלינו לשאוף – ליכולת לשבת בשקט ושלווה עם עצמנו, ובמקום להשתעמם להפנות את תשומת ליבנו פנימה ולפגוש את עצמנו ברצינות.
אבל אולי יש גם היבט חיובי לבריחה מהשעמום. הרצון לפעול, ללמוד ולחוות הוטמע בנו כדי לדרבן אותנו לעשות את תפקידנו בעולם הזה. בעלי חיים מסוגלים אולי לרבוץ בנחת בכלובם מבלי להרגיש שחסר להם משהו, אבל אנחנו באנו לעולם כדי לעשות. להתקדם כל הזמן. לתקן את העולם, ולא רק את עצמנו. לכן איננו יכולים לסבול שעמום, ומרגישים תמיד צורך לעשות משהו.
נראה שהחוכמה היא לדעת לשלב בין שני הדברים. כאשר יש לאדם אפשרות, עליו לעשות ולפעול, ולא לשבת בבטלה ולבזבז את זמנו. אולם את אותם זמנים בהם אין לו אפשרות כזו, ראוי לנצל כדי להפנות את תשומת לבו פנימה, ולחקור את מעמקי נפשו במקום להשתגע משעמום.
(בלק תשעז)