הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)תפילה היא אחד הדברים המאתגרים ביותר ביהדות. מצד אחד היא נראית בעלת חשיבות משנית לעומת תלמוד תורה – "חיי שעה" מול "חיי עולם" – ונחלקו הראשונים האם בכלל קיימת חובה מדאורייתא להתפלל. ומצד שני הדגישו חז"ל וחכמי ישראל לאורך הדורות את מעלתה של התפילה וחשיבותה, "דברים שהם ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם". מצד אחד נקבעה התפילה במסגרת הלכתית טכנית ויבשה לכאורה, עם נוסחים מדויקים והלכות מפורטות מתי יוצאים ידי חובה ומתי צריך לחזור להתפלל, ומצד שני נאמר שהעושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים.
גם מבחינה פילוסופית מעוררת התפילה שאלות לא פשוטות. איך בדיוק פועלת התפילה? האם היא משנה את רצונו של הקב"ה, או אולי את המעמד הרוחני שלנו? האם הקב"ה צריך שנספר לו על בקשותינו, או שאנחנו זקוקים לכך? מתי יכולה תפילה להועיל ומתי היא תפילת שווא? והאם ניתן למדוד בצורה מדעית את יעילותן של תפילות לרפואת חולים, למשל?
נראה, שבמהותה מהווה התפילה פעולה שאינה רציונלית לגמרי. היא חורגת מההבנה השכלית האנושית ומבטאת רובד עמוק יותר בנפש, משהו שמעבר להיגיון המוכר. לא כל אחד מצליח לעשות זאת. ליהודים רבים קל יותר להתחבר לצד השכלתני של היהדות, של לימוד התורה והעיון ההלכתי. ישנם למדנים ותלמידי חכמים שהינם בעלי ידע ובקיאות נרחבים בתורה, אולם תפילותיהם יבשות כחרס ונשמעות כצפצוף הזרזיר, ולעומתם דווקא יהודים פשוטים מצליחים לפעמים להתפלל מעומק הלב, ברטט, זעזוע והתרגשות. שכלתנות יתרה עלולה לפגום ביכולת להתפלל, שכן השכלתן סגור בד' אמות של הגיונו ומתקשה להשתחרר ממנו ולהתחבר למעמקי הנפש המתבטאים בתפילה. דוגמא קיצונית לכך היא גישתו של ישעיהו ליבוביץ', שטען שהתפילה צריכה להיות לכתחילה פעולה טכנית ויבשה כמו קריאה בספר טלפונים, וכל הכנסת רגש לתוכה או תקווה לשינוי בעקבותיה אינם אלא עבודה זרה… מיותר לציין עד כמה גישה מעוותת זו רחוקה מעולמה של היהדות.
בעולמנו הסובל משכלתנות יתר, מציניות ומספקנות כרונית, גדלה עוד יותר חשיבותה של התפילה. אפשר לנהל ויכוחים פילוסופים על קיום הא-ל ולהציג טיעונים מחוכמים לכאן או לכאן, אבל מעטים הם אלה שבאמת ישנו את דעתם בעקבות ויכוחים שכאלה. פילוסופיה היא דבר חשוב, אבל לפעמים מגיע זמן שבו צריך להניח אותה בצד, להשליך את החקירות והשאלות, ופשוט להתפלל מעומק הלב. לפעמים האדם מגיע לכך מעצמו, ולפעמים הנסיבות דוחפות אותו לכך. ואז הופכות מילותיה השגורות של התפילה מדקלום חדגוני ומשעמם למסע התעלות אל העולמות הרוחניים, לשירת אהבה של האדם כלפי בוראו, לתחינה נרגשת של בן בפני אביו ועבד בפני מלכו. ברגעים כאלה זוכה האדם להרגיש בפועל את נוכחותו של ה', ולהגיע לוודאות שמעבר להיגיון השכלי. "האם החתן המחבק את כלתו זקוק להוכחה שכלית לקיומה?" שאל סרן קירקגור. התפילה יכולה להביא אותנו לקרבת אלוקים כזו שאחריה אין צורך בהוכחות.
בסרט "א-לוהים על דוכן הנאשמים" (G-d on a Trial) מתכנסת קבוצת יהודים במחנה השמדה במהלך השואה, היודעים שלמחרת בבוקר יוצאו להורג, ומחליטים בלילם האחרון עלי אדמות להעמיד את אלוקים למשפט על כל הרע שבעולם, ולהכריע ללא משוא פנים האם להצדיק או להרשיע אותו. לאורך הסרט עולים טיעונים פילוסופיים לכאן ולכאן, ויכוחים פורצים והרוחות מתלהטות. אולם כשעולה השחר והנאצים נכנסים לצריף, נשכחים כל הדיונים והחקירות. "מה אנחנו עושים עכשיו?" שואל צעיר מבוהל כשדמעות בעיניו. "עכשיו, כשהרשענו את אלוקים, מה אנחנו עושים?". "עכשיו", משיב לו בשלווה הזקן שבחבורה, "עכשיו אנחנו מתפללים". ומנער ועד זקן, מרב ועד אתאיסט, כולם עומדים בתפילה של אמת עד לרגעיהם האחרונים. זוהי התפילה האמיתית שמעבר לכל היגיון. הלוואי שנזכה לה.
(דברים תשעו)
