ברכת שהחיינו בחופה – א'

הנוהג המקובל בימינו הוא לברך ברכת שהחיינו מתחת לחופה על טלית חדשה שהחתן מתעטף בה. נוהג זה מעורר קושי משלושה היבטים: ראשית, כל העניין נראה כתרגיל לא משכנע. ברור שלנוכח שמחת החופה, השמחה על הטלית החדשה (אם יש בכלל בכך שמחה בימינו) איננה מורגשת כלל ועיקר. האם אין זה אבסורד לברך שהחיינו על הדבר הטפל ולהזניח את העיקר? שנית, ההלכה קובעת (אורח חיים סי' רכג) שבמקרה ומדובר בשמחה משותפת שאיננה לאדם לבדו, יש לברך הטוב והמיטיב ולא שהחיינו. מדוע אם כן לא יברך החתן, ששמח יחד עם אשתו בחתונה, הטוב והמיטיב? שאלה שלישית נוגעת לחוסר השוויון שיש במעמד הזה – הרי הכלה שמחה לא פחות מהחתן במעמד החופה. ומדוע שלא תזכה (יותר נכון: תחויב) אף היא לברך ברכת הודאה על כל הטוב שזכתה לו?
כדי לענות ולהציע פתרון מתקבל על הדעת בימינו, שומה עלינו להבין את שורשו של מנהג העיטוף בטלית מתחת לחופה. מעיקר הדין לא מצאנו שמברכים כלל ברכת שהחיינו מתחת לחופה. נוהג זה איננו מוזכר בספרות חז"ל ואף לא מובא ברמב"ם ובשולחן ערוך. השאלה היא מדוע לא – הרי אין מעמד משמח ומרגש יותר בחייו של אדם מאשר מעמד החופה?
תמיהה זו משיבה אותנו אל ההבחנה שבין שני הטקסים שנעשים מתחת לחופה. כאמור ברשימות הקודמות, טקסי החופה והקידושין היו בעבר טקסים נפרדים שנעשו במרחק של זמן האחד מן השני, ורק בימינו הם חוברו למעמד אחד. על פי דברי בעל 'ערוך השולחן' זו הסיבה שמלכתחילה לא תוקנה ברכת שהחיינו (אבן העזר סג, יא):
"בברכת אירוסין אין לברך שהחיינו דאין בזה גמר שמחה ובשעת הנישואין אין לברך דכבר התחיל מאירוסין, ולכן אפילו כשהאירוסין והנישואין כאחד אין לברכה כיון דשני דברים הם ויכולין לארס זמן רב קודם הנישואין, כמו שהיה נוהג בזמן חכמי התלמוד, לא נתקנה על זה ברכת שהחיינו".
מבחינה היסטורית, נראה שיש כאן טעם משכנע. אם נהוג היה לערוך שני טקסים נפרדים ועצמאיים, מתקבל על הדעת לומר שאין באף אחד מהם "גמר שמחה" המזכה בברכה. אבל, נוהג זה כבר חלף מישראל לפני שנים רבות, ובימינו נהוג לערוך את הקידושין והחופה במעמד אחד. לכל הדעות, במקרה כזה יש "גמר שמחה" בטקס. ומדוע אם כן שלא תיאמר ברכת שהחיינו בתום החופה? אולי מסיבה זו מובא טעם נוסף בדברי בעל 'ערוך השולחן' (שם):
"נראה לי הטעם דשהחיינו לא שייך בזה רק ברכת הטוב והמטיב… והיא ברכה לה' שהטיב להם, והרי ברכה זו יש כמוה בברכת הנשואין אשר יצר את האדם וכו' והתקין וכו' שזהו ברכה לה' בעדו ובעדה וכן ברכת שמח תשמח, ואם כן הטוב והמטיב יתירה היא ".
על פי טעם זה, אין מקום לברכת שהחיינו במעמד החופה אלא ברכת הטוב והמיטיב, לפי שהשמחה משותפת הן לחתן והן לכלה. אך דווקא משום כך ברכה זו מיותרת, שכן לדברי בעל 'ערוך השולחן' ,אנו כבר מביעים את תוכנה באופן מפורט במהלך שבע הברכות. טעם זה מאד מתקבל על הדעת. ראשית, הוא מכיר בכך שברכת שהחיינו מעיקר הדין כלל לא שייכת בחופה אלא ברכת הטוב והמיטיב, כפי שנטען בפתח דברינו, ושנית יש בכוחו להסביר היטב לא רק מדוע חז"ל לא תקנו לברך שהחיינו בחופה, אלא גם מדוע הדבר לא תוקן וחודש עד ימינו אלה. אכן, אם מתבוננים בתכנים העשירים של שבע הברכות ובשמחה הגדולה המלווה אותן, ברכת הטוב והמיטיב נראית חיוורת לעומתן.
עד כאן לגבי ברכת שהחיינו על עצם שמחת המאורע. ואולם, יש היבט נוסף לסוגיה זו. קידושין אינם רק טקס אלא גם מצווה שעושה הבעל לראשונה בחייו (רמב"ם אישות א, א-ב). האם לא ראוי שתתוקן ברכה על כך? בעניין זה הועלו דעות שונות בפוסקים. יש שטענו שיש לברך (ראו פתחי תשובה על אבן העזר סימן סג ס"ק ד בשם היעב"ץ והחיד"א), אולם להלכה מקובלים דברי הש"ך שטען שאין לברך ברכת שהחיינו על מצוות שאין זמנה קבוע (בדומה לציצית ותפילין שאין מברכים שהחיינו בפעם הראשונה שמניחים אותם), ובכלל זאת קידושין (ראו ש"ך על יורה דעה סימן כח ס"ק ה). לכן גם מבחינה זו לא שייכת ברכת שהחיינו.
מהיכן אם כן הגיע המנהג לברך על טלית חדשה מתחת לחופה, והאם ראוי להתמיד במנהג זה גם בימינו? על כך בלנ"ד ברשימה הבאה.
(בלק תשעו)