הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בכתביו השונים ניהל הרמב"ם מלחמות עם דעות שונות שאותן ראה כנטע זר ביהדות. הוא נאבק בהגשמת הא-לוהים, במשיחי שקר, במאגיה ובכישוף. אך מלחמה קשה במיוחד היתה לו סביב הנושא של קבלת שכר על תלמוד תורה. מלחמה זו היתה קשה במיוחד משתי סיבות מרכזיות: האחת, על פי עדותו, בנושא זה ראה עצמו הרמב"ם כבודד במערכה; והשנייה, האנשים שבהם נאבק כאן היו ראשי ישיבות וגדולי תורה.
בפירושו למשנה (אבות ד, ו) כותב הרמב"ם דברים חריפים נגד אותם אלה שחושבים שניתן ואף ראוי שלומדי תורה יקבלו שכר בעד לימודיהם. הוא מצהיר שהוא יודע שדבריו "לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם(!)", ואף על פי כן אינו חושש מלומר את אשר הוא מאמין בו "מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא". הרמב"ם מסתמך על המשנה האוסרת לעשות את התורה קרדום לחפור בה, ומאשים את אותם אנשים אשר העלימו עין "מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום… והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן".
בדברים אלה הרמב"ם יוצא נגד המנהג שרווח בקהילות לגבות כספים מהציבור עבור מימון תלמידי חכמים ולומדי תורה. טענתו היא ש"כל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים". לדבריו, עיון בספרות חז"ל מלמד בדיוק את ההפך. גדולי החכמים לא התפרנסו מן הציבור ולא הסתמכו על הצדקה. חכמי ישראל התפרנסו ממלאכה שבה עסקו, כמו הלל שהיה חוטב עצים, רב קרנא שהיה משקה שדות, ור' חנינא בן דוסא שהסתפק באכילת קב חרובין בשבוע ולא ביקש צדקה או שכר עבור תלמודו.
את הקו התקיף נגד אותם לומדי תורה המקבלים שכר מן הציבור ממשיך הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה".
הדברים חריפים. לדברי הרמב"ם כל העוסק בתורה במטרה להתפרנס מן הצדקה (מלגה בימינו) מחלל את ה' ומבזה את התורה. ואם חושב הוא שיש בידו בכל זאת זכויות של לימוד תורה, אומר לו הרמב"ם שאף את חלקו לעולם הבא הוא מאבד. והשאלה שעולה על כך היא מדוע – מדוע רואה הרמב"ם עניין זה בחומרה כל כך גדולה? לכך אציע שלוש תשובות:
התשובה הראשונה טמונה במילים "לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה". בכמה מקומות מדגיש הרמב"ם שמטרת התורה היא להביא את האדם לשלמותו האמתית, היא השלמות הנפשית והשכלית ולא הגופנית לבדה. כאשר אדם נוטל ממון בעד לימוד תורה הוא הופך את התורה לעניין חומרי, לדבר המקושר לעולם הזה במקום לעולם הבא. והרי לרוח אין ערך גשמי. לכן כדי לשמור על מעמדה של תורה יש לנתקה מכל עניין כספי.
התשובה השנייה טמונה בסוף דברי הרמב"ם בהלכה זו "וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". הרמב"ם חוזה כאן את המציאות שלצערנו רואים רבות היום. כאשר אדם איננו עובד לפרנסתו הוא צריך למצוא לעצמו מקורות מימון אלטרנטיביים. ובהיעדר מקורות שכאלו מתחילה תרבות הג'ובים, והתורה וההלכה הופכות לכלי פוליטי למינוי מקורבים, וגביית כספים שלא כדין וכו'. רבים מתחלואי מערכות הכשרות והגיור והנישואין כיום קשורים לכך, ואין צורך להזכיר את אותם רבנים וישיבות שנתמכים מכספים שמקורם מפוקפק או שבעצמם מעלימים מס או גוזלים תקציבים בדרכי מרמה, רק כדי להצליח לממן אנשים שלא עובדים לפרנסתם.
אני מבקש להוסיף סיבה שלישית, הקשורה לאופיו של האדם המתפרנס מן הצדקה. אדם שאיננו מתפרנס ממעשה ידיו עלול לפתח אישיות תלותית ובלתי עצמאית, ובכך לא רק הוא נפגע אלא גם לימודו ושיקול דעתו משתבשים. חברה שלמה שגדלה כך גם מפתחת אופי הישרדותי, שבה כל אדם דואג לעצמו והחזק הוא ששורד. מכיוון אחר, אדם שזוכה למימון ציבורי על לימודו, עלול לפתח גסות רוח שרחוקה מאד מדמותו של בן התורה האמתי, שאיננו לא גס רוח ולא גבה לב אלא "דכא ושפל רוח", כפי שכותב הרמב"ם בהלכות קודמות.
הרמב"ם לא הצליח לנצח במאבקו זה. מדוע? על כך ברשימה הבאה.
(קדושים תשעט)
