הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כאשר הכריז בלעם: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה), הוא התכוון לדברי המדרש לשבח את עם ישראל על הקפדתם בענייני צניעות. רש"י מסביר שבלעם התפעל מבכך "שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו", וניתן להבין ממנו שמדובר בהימנעות מכל היזק ראיה בעת השהיה באוהלי המדבר. מדברי ילקוט שמעוני, עולה שהשבח לעם ישראל נוגע לצניעות שבין גברים לנשים, ושראשיתו עוד בירידה למצרים: "ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו שנאמר איש וביתו באו, לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו" (בלק, רמז תשעא).
בלעם היטיב להבין שאם הצניעות היא מקור חוסנו של עם ישראל, הרי פגיעה בה יכולה להחלישו ולערער את עוצמתו הרוחנית. לכן משנכשל בניסיונותיו לקלל את ישראל, הציע למלך מואב מזימה של זימה לפתות את בני ישראל לזנות עם בנות מואב, ובהמשך אותן בנות פיתו אותם גם לעבוד עבודה זרה (במדבר כה, א-ב). מי שהוביל את חגיגת הזנות היה לא אחר מאשר נשיא בישראל, זמרי, שלפי הפרשה היה נשיא בית אב, אך לדברי חז"ל הוא שלומיאל בן צורישדי, נשיא שבט שמעון כולו (סנהדרין פב, א). אולי בשל כך הפכה "שלומיאל" לכינוי לכישלון פאטתי.
כאז כן בזמננו אנו מגלים לא פעם שגם אנשים "טובים" ו"חשובים" עלולים ליפול באיסורי עריות. הדבר אינו מפתיע, שכן לימדונו חכמים ש"אין אפוטרופוס לעריות" (שולחן ערוך, אבה"ע, כ"ב, ט"ו), וכי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (סוכה, נב, א). לדבריהם, דווקא אנשים מכובדים ובעלי מעמד תורני גבוה צריכים להיזהר יותר שלא לבוא לידי עברה.
יש הסבורים שמעשי ניאוף והטרדה מינית בזמננו נובעים כולם מהמתירנות המאפיינת את התקופה, ואף מעצם העובדה שאנו חיים בחברה מעורבת. כיוון שכך, הם נאבקים למען הפרדה מגדרית בחינוך ובמקומות העבודה, במרחב הציבורי ובכל מקום אפשרי. ברם, המציאות מלמדת שהפרדות מוגזמות אינן מונעות עבריינות מין, וכי הן מדירות בנות ונשים ללא הצדקה. התמורות שחלו במעמד הנשים בזמננו הן חלק מתהליך מבורך של התקדמות האנושות, ואסור שחששות מופרזים בענייני צניעות יחזירו את הגלגל אחורנית.
דרך הפעולה הנכונה היא לכונן אווירה בריאה ועניינית בחברה, מתוך מטרה לשמור על נורמות של צניעות, בד בבד עם השמירה על השתלבותן של נשים בכל מרחבי העשייה. לשם כך יש לקבוע בכל מקום קוד אתי מתאים, ולהקפיד על יישומו. בשיח הצניעות בזמננו יש לתת את הדעת על כמה עקרונות: ראשית, שיח הצניעות צריך להיעשות בצניעות. שנית, דרישות הצניעות צריכות להיות שקולות ומידתיות. שלישית, נשים צריכות להשמיע קול דומיננטי בשיח זה, ולא שגברים יכתיבו אותו בפטרנליזם. רביעית, כללי הצניעות לא ידרשו וויתורים רק מנשים. גברים נתבעים להקפיד על התנהגותם לא פחות, ולהיות אחראים להטמעת הצניעות בחברה.
כמובן שערך הצניעות אינו מצטמצם רק לעניינים גופניים. מיכה הנביא מזכיר לנו בהפטרה שיש לערך זה גם משמעות פנימית ורוחנית חשובה ביותר. מיכה אומר: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך". הצניעות החיצונית-גופנית והצניעות כתנועה נפשית ופנימית הם שני היבטים המשלימים זה את זה.
בזמננו החיצוניות מושלת בכיפה, המראה האטרקטיבי והתדמית הפופולארית שולטים ביד רמה בתקשורת, בפרסומות ובמרחב הציבורי. בד בבד הולך המרקם המשפחתי ומתערער, ויש צורך אמתי לחזק את ערך הצניעות על כל היבטיו. עם זאת חשוב לעשות זאת בדרך שקולה וראויה, שבה יבואו לידי ביטוי כבוד האדם, זכויותיו וחובותיו, הן כגבר והן כאישה.
(בלק תשעו)
