ברכת שהחיינו בחופה – ב'

פרשנו ברשימה הקודמת את המקורות הראשוניים בסוגיית ברכת שהחיינו בחופה, וראינו שמעיקר הדין לא תוקנה ברכה זו כלל. מהיכן אם כן צמח המנהג לברך 'שהחיינו' על טלית חדשהו? מקורו של המנהג בעדות המזרח (במיוחד מצרים) ולא באשכנז. רק בדור האחרון החלו גם חתנים בעדות אשכנז להתעטף בטלית. להבהרה זו השלכה מאד חשובה, כפי שנראה להלן.
די ברור שהטלית היא מעין "טריק", שנועד לפטור את ברכת שהחיינו שהיה עלינו לברך בחופה. "טריקים" מעין אלה אינם בהכרח דבר שלילי. מצד אחד אנו מבקשים לחדש הלכה שלא נמסרה לנו, אך מצד שני אנו מבקשים לתת כבוד לבעלי הסמכות מן העבר שלא נהגו כך, ובודאי שלא להוציא לעז עליהם. ה"טריק" נועד לאפשר לנו לתמרן. מצד אחד איננו חולקים על חז"ל באופן ישיר, ומצד שני עושים את מה שבעינינו ראוי שייעשה, וזאת באמצעות מרכיב נוסף שאנו מכניסים למשוואה. מבחינה זו, ה"טריק" עם הטלית מקובל.
הבעיה מתחילה בכוונה שאנו מטעינים את ה"טריק" הזה. איזו ברכה בדיוק אנו מתכוונים לפטור בברכת שהחיינו על הטלית – את ברכת שהחיינו על המצווה או את הברכה על עצם המעמד? בספרות ההלכה מדברים על ברכה שנועדה לפטור את מצוות הקידושין לבדה. אם אמנם בזה הייתה מסתכמת כוונתנו, אזי לא הייתה כל בעיה עם העובדה שהגבר לבדו מברך שהחיינו על טלית חדשה שנקנתה לו; סוף סוף הוא עשה מצווה ולא האישה. אבל האמנם זו הכוונה שלנו? אני מתקשה מאד להודות בכך. ראו למשל מה כותב בעניין זה הרב יצחק יוסף (קצור שולחן ערוך ילקוט יוסף אבן העזר ח, ד):
"קודם שיברך שהחיינו יאמר לו הרב מסדר הקידושין שיכוין בברכת שהחיינו על הטלית החדשה, ויכוין לפטור בברכה זו את המצוה של הקידושין, וכן יפטור את הבגדים והכובע החדש שלובש ביום חתונתו. והדירה והריהוט החדשים, ועל הכלים השונים שרכש וקיבל מתנה עם נישואיו. [ועל הכלה שהיא חדשה בשבילו]."
פתח במצוות הקידושין, אך המשיך להודאה על הבית החדש וכל החפצים הנלווים לו, וסיים (בסוגריים) בשמחה על עצם המעמד. האם אין האישה שותפה להודאה על כל אלו? האין היא שמחה על החתן החדש שלה?! וכיצד ברכה פרטית של החתן על טלית חדשה תפטור את כל זאת?
בנקודה זו אנו מגיעים להבחנה החשובה בין עדות המזרח לאשכנז. בעדות המזרח נהוג להשתמש בטלית לשם פריסתה מעל בני הזוג, מה שמסמל את החופה. מבחינה זו, נראה שיש שייכות גדולה גם לכלה בטלית זו, ואם כן, קרוב בעיני שגם היא יכולה לברך שהחיינו או הטוב והמיטיב יחד עם החתן. אולם, בעדות אשכנז, שם נהוג שהטלית נשארת על החתן לבדו, אין הדבר אפשרי, וחזרה הבעיה למקומה.
אשר על כן, נראה שבימינו (ובמיוחד בעדות אשכנז) השוויון האמיתי סביב ברכת שהחיינו יצמח מכך שפשוט לא יברכו את הברכה כלל ועיקר, כפי שהיה נהוג לאורך שנים, וישאירו את מקום השמחה וההודאה לשבע הברכות, כפי שכתב בעל 'ערוך השולחן'. ומי שבכל זאת מעוניין לבטא את שמחתו בברכת הודאה, הרי שיש לו מנהג להסתמך עליו, ולברך על טלית חדשה, אולם אז חשוב שימצא דרך להפוך את הטלית לשמחה משותפת שלו ושל כלתו – או בכך שיעטוף אותה בה והיא תהיה שותפה להנאה ממנה או בכך שישתמשו בה כחופה על ראשיהם, כפי שנהוג בעדות המזרח, ואז לכלה ודאי תהיה שמחה גדולה בה. אם כך ייעשה, ראוי שיהיה נוסח הברכה הטוב והמיטיב ולא שהחיינו. או אז תהלום הטלית את המטרה שלשמה הובאה לחופה ורגשות השמחה העמוקים סביב החופה יקבלו את ביטויים ההולם ביותר בברכת הודאה לא-להים על שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הכה-מיוחד הזה.
(פנחס תשעו)