זיו שילון: "לפני כמה דקות היית מ"פ בצבא ועכשיו צריך להאכיל אותך ולהשקות אותך"

רס"ן זיו שילון איבד את ידו השמאלית ונפגע קשה בידו הימנית במהלך פעילות מבצעית לפני כ-7 שנים. מאז הוא יזם הקמה של חברות ופרויקטים חברתיים, נישא והביא שני ילדים, הבת עם מוגבלות ראיה קשה, סיים את מסלול האיירונמן ואפילו החליף טיטולים לבנו. סיפור על גבורה ואור

במהלך הראיון עם רס"ן (במיל.) זיו שילון, עוצר אותו בחור אלמוני באמצע הרחוב ומספר לו שהוא עבר ניתוח ביד וזיו היווה עבורו השראה שהוא יוכל לקום מזה. אני תוהה בקול עבור כמה אנשים זיו הוא האור שבתוך החושך, ועד כמה האנשים ששואבים ממנו כוח מעניקים לו אור.

"זה הכוח הכי חזק שלי היום, האנשים שפוגשים אותי היום בהרצאות שלי וברחוב, נותנים לי את העוצמות לעשות את מה שאני עושה היום. החיבוק שקיבלתי במהלך ההתמודדות שלי מאנשים שלא הכרתי ולא חלמתי שאכיר, הוא עצום. זה קורה לי המון וככל שזה קורה לי יותר אני מרגיש זכות על התפקיד שלי בעולם הענק הזה", הוא עונה.

רס"ן זיו שילון נפצע במהלך הלחימה ברצועת עזה ב-23.10.12. באותו אירוע איבד את ידו השמאלית, פציעה שקטעה את המשך שירותו בצבא, לאחר 7 שנות שירות. והוא זוכר הכל. "אני זוכר הכל מאותו יום, לא איבדתי הכרה לרגע. הייתה לנו פעילות אינטנסיבית לאורך כל הלילה, עבדנו עם הרבה כוחות בפנים, ירי פצצות מרגמה, צלפים. הנוהל הרגיל בעזה. בחלק האחרון של הפעילות, ניגשתי לפתוח שער כדי לאפשר לחלק מהכוחות האחרונים שהיו בפנים לצאת ולחזור לשטח ישראל. בגלל שהיו איומי צליפה רציניים הותרתי את הצוות בחיפוי ותצפית עלי ממש מאחור ואת כל המרחב החשוף והפתוח עשיתי בעצמי, כשהקשר שלי במרחק מסוים מאחוריי. ניגשתי לגדר וכשאני מצפה להיפגע מתקיפה, מטען שהוטמן בצורה מתוחכמת שלא הצלחנו לאתר במהלך הסריקות בלילה התפוצץ עלי בפנים, קטע לי את שתי הידיים ופגע מאד קשה בכל הגוף".

לאחר שניות ארוכות, זיו פקח את עיניו, מבין שהוא בסכנת חטיפה גבוהה. "הבנתי שאני באזור מבודד עם הרבה מנהרות והחלטתי לחלץ את עצמי החוצה. הצלחתי להרים את מה שנשאר לי מיד ימין יחד עם יד שמאל. יד ימין כמעט נקטעה לי, יד שמאל נקטעה לחלוטין אז חיבקתי את השאריות שלה, קמתי ורצתי חזרה לצוות שלי, כ-250 מטר של ריצה. משם נסענו למנחת המסוקים, קיבלתי טיפול ופינו אותי לסורוקה".

תמונתו של זיו מגיע לבית החולים סורוקה עטוף בדגל ישראל הפכה למפורסמת. הוא מספר מה גרם לו לעשות זאת: "אני מתרגש ממה שהעם היהודי עבר עד שהקים את המדינה הזו. זה מעורר בי הזדהות עמוקה, בטח כשאני בגופי ובנשקי מגן על התושבים ועל גבולות המדינה, שנבנתה בהמון דם ויזע, אז המוטיב הזה הפך להיות חזק אצלי. הדגל זה משהו שתמיד סימל אותי ותמיד הלכתי איתו, וגם אחרי הפציעה".

בלי ידיים

בבית החולים, לאחר עשרות ניתוחים שעבר, זיו מוצא את עצמו מתחיל הליך שיקום ארוך ומייגע בו הוא צריך ללמוד הכל מחדש, ללמוד איך מתנהלים ללא ידיים.

זיו: "אתה לא יודע איך להתחיל להשתקם, זה לא ברור ואף אחד לא מראה לך את הדרך, אין תקדימים באמת כי ההתמודדות עם הפציעה היא מאד סובייקטיבית ותלויה באופי שלך. אצלי, לפחות בהתחלה, לא התעסקתי בחרטה – 'למה הלכתי להיות לוחם' או 'למה המשכתי בצבא', ולא התעסקתי גם ביום עצמו ובמה שקרה. התעסקתי המון במה שקרה מבחינה מבצעית, כדי להעביר הלאה מסרים חשובים, אבל לא בלמה זה קרה דווקא לי ולמה לא שלחתי חייל במקומי.

"ההפנמה והחוסר התעסקות בחרטה זה שלב ראשון שצריך לעבור מנטלית בשביל להתחיל לחשוב על ההיבטים הפיזיים – תפקודיים. בשלב השני צריך לעכל מה אתה לא יכול לעשות. ומהרגע הראשון הבנתי שזה כמעט הכל, כי זה ידיים. הרבה אנשים חושבים שבגלל שזה נראה יותר סוריאליסטי אז לאבד רגליים זה יותר קשה, אבל ידיים זה הכל, כל מה שאנחנו עושים ביום – יום, ברמות הכי אינטימיות, זה עם הידיים. פה הגיע הקושי של העדר פרטיות. לפני כמה דקות היית מ"פ בצבא ועכשיו צריך להאכיל אותך ולהשקות אותך, וזה כל מיני דברים שלוקח חודשים ללמוד לעשות, למצוא שיטות ודרכים לעשות את זה בעצמך. לפעמים הייתי יושב 4-5 שעות כדי לנסות להרים משהו מהרצפה או לחבר את המטען של הטלפון".

איך מחזיקים מעמד?

"מתייאשים המון, בוכים ונשברים, אבל אני חושב שעצם העובדה שכל הזמן הייתי מוקף באנשים שעטפו אותי ויש לי משפחה חזקה ואת בת הזוג שלי, עדי, שהייתה שם – זה משהו שנתן לי אורך רוח להמשיך להתמודד. במקביל כל הזמן היו ניתוחים והטקטיקה הכי טובה שהייתה לי הייתה למסגר את עצמי ביעדים קטנים. בכל פעם הגדרתי מטרות בגבולות תחומים שאני יכול לעמוד בהם – לחבר תקע לחשמל או ללבוש חולצה לבד. כל שבוע הגדרתי לעצמי יעד אחר; השבוע אשתה כוס מים לבד, השבוע אנסה לחתוך משהו. ככל שהזמן עובר אתה כמו תינוק שיודע לדבר, אתה לומד את הכל מאפס, לומד להתנהל עם יד מברזל".

 

"ידיים זה הכל, כל מה שאנחנו עושים ביום – יום, ברמות הכי אינטימיות, זה עם הידיים. לפני כמה דקות היית מ"פ בצבא ועכשיו צריך להאכיל אותך ולהשקות אותך. לפעמים הייתי יושב 4-5 שעות כדי לנסות להרים משהו מהרצפה"

זיו הוא השראה. הוא מלמד את כולנו איך לוקחים את הלימון והופכים אותו ללימונדה. הוא רואה את הנס ואת האור במה שקרה לו ומלמד גם אחרים לראות את זה: "העובדה שנשארתי בחיים היא נס", הוא אומר. "העובדה שבורכתי באנשים שסביבי היא גם נס, וזה שעם ישראל ידע לתת לי את התעצומות לבנות את עצמי ולתת בחזרה – זה נס. אלו שלושת הניסים שמגדירים את חיי ואני גאה בעובדה שהצלחתי להביא בסוף המשכיות לעולם הזה למרות מה שעברתי ולמרות הפציעה. אני חושב שיש פה אולי אלמנט של גבורה, ולא בהרואיות של הפעולה עצמה, אלא בכך שבסוף הצלחתי לנצח – למרות הניסיון לפגוע בי ולהרוג אותי הבאתי מורשת והמשכיות לעולם".

'הרגשתי שמשהו יקרה'

לזיו אין רגע דל. הוא נשוי לעדי, אב לשני ילדים העוסק בחינוך והשראה, מוטיביציה וקואצ'ינג, טכנולוגיה עסקית, וגם מעביר הרצאות. חברה שהקים לפני שנתיים וחצי נמכרה לאוסטרליה, והוא ממשיך לייעץ ולהשקיע בחברות באופן עצמאי. בנוסף הוא מעורב בתכניות שהקים בעבר – עבור נוער בסיכון וחיילים פצועים הלומדים באקדמיה, ומקדיש זמן לספורט.

כשהוא מדבר על האנשים שעטפו אותו, הוא מדגיש את שתי הנשים החשובות בחייו, אשתו ואם ילדיו, עדי, ואמו ז"ל שנפטרה מסרטן זמן קצר לפני שנישא לאהובת לבו.

זיו: "לא הרבה יודעים את זה אבל עדי ואני נפרדנו שבועיים לפני שנפצעתי. היינו שלוש שנים ביחד והאינטנסיביות של הצבא הקשתה על הקשר ונפרדנו. אומרים שיש אינטואיציה או שאדם מרגיש לפני שקורה לו משהו, ואני באמת הרגשתי את זה בצורה חזקה אז שלחתי לה הודעה שאני אוהב אותה ב-02:30 לפנות בוקר. היא לא הספיקה לענות לי ואז קרה מה שקרה. היא הגיעה לבית החולים ונשארה שם.

"אף פעם לא נתתי לעדי לקלח אותי או להלביש אותי, שמרתי על זה שאני תמיד אשאר בעיניה אותה דמות גברית. זה עזר לי. ברור לי שעדי הייתה נרתמת בשמחה אבל זה משהו ששמר עלי לא לאבד את מי שאני מולה והיא ידעה להכיל את כל התהליכים שאני עברתי עם עצמי והתמודדה גם בעצמה. רק בשלבים יותר מאוחרים התוודעתי לעד כמה היא התמודדה ועברה בעצמה וכמה ברמה הפסיכולוגיות זה היה לא פשוט. כשיצאנו מבית החולים ועברנו לגור יחד, דברים נכנסו לשגרת חיים נורמלית. כשצלחנו את השלב הראשון של שגרת חיים ביחד, זה הפך לקשר יותר חזק וכל התכונות שאהבנו אחד בשנייה חזרו. יש לי זכות שהיא עמוד התווך המרכזי ביותר בחיי".

 

"אף פעם לא נתתי לעדי לקלח אותי או להלביש אותי, שמרתי על זה שאני תמיד אשאר בעיניה אותה דמות גברית. ברור לי שעדי הייתה נרתמת בשמחה אבל זה שמר עלי מלאבד את מי שאני מולה"

אמו של זיו חלתה בסרטן בפעם השנייה, והמחלה התפרצה והתגברה במקביל לפציעה שלו, עד שנפטרה. זיו משתף בגרון חנוק: "בשנה הזו אבא שלי הסתובב בין המחלקה האונקולוגית למחלקה שלי, בין טיפולי כימותרפיה עם אמא לבין להגיע להלביש אותי. מדברים על הדברים הגדולים אבל תחשבי על הדברים הפשוטים – האישה הזו הייתה מלאה בגרורות ולא נתנה לי פעם אחת לאכול אוכל של בית חולים, היא תמיד בישלה והביאה לי סירים בחצי צליעה או על כסא גלגלים, סחטה לי מיצי רימונים והכינה לי כל מה שהיה אפשר. יש לי את הטעם של האוכל שלה בחך".

זיו מתאר שבשנים האחרונות לפני פטירתה, אמו חזרה בתשובה, והשרישה בו את ערכי הדת. "מאז שהיא נפטרה אני לא נוסע ולא מדליק אש בשבת, ומאוד מכבד את כל הלך הרוח היהודי גם מעבר לדת, אני חושב שזה משהו שורשי עבורנו, להזדהות עם מי שאנחנו. בזכות אמא שלי זה הפך אצלי למוטיב חזק. היא אישה שהפיצה אור ועד היום היא איתי, אני מרגיש את זה. 90% מהדברים שקרו לי מאז שהיא נפטרה אני מניח שהיא כיוונה והם בזכותה. אני רואה את זה כל יום בסיטואציות שלא יכול להיות שזו לא השגחה עליונה או משהו מלמעלה. קיבלתי זכות לגעת באנשים, קטונתי מהזכות שניתנה לי לעשות דברים, וזה המון בזכותה".

איש הברזל

כשנה לאחר שעדי וזיו נישאו נולדה בתם הבכורה שירה, לבקנית שסובלת מלקויות ראיה קשות. "אחרי תקופה לא פשוטה של אתגרים שעברנו שירה נולדה, וגם היא עצמה נולדה עם מוגבלות ראיה לא פשוטה בכלל. היא מוגדרת כ-100 אחוז נכה. כשהבנו ששוב נצטרך להתמודד היה שוק וקושי לעכל ולקבל, אבל בשלב מסוים אמרתי שיכול להיות שיש כאן משהו שהוא מכוון, שאני האבא של הילדה הזו דווקא בגלל מה שעברתי בשנים האחרונות והצלחתי להשיג למרות המוגבלות. אולי אני יכול להיות כאן לא רק אבא אלא גם מורה דרך לאיך להתמודד עם סיטואציות ששונות מהסביבה הקרובה ו'הנורמטיבית', ואולי העובדה שאני מתמודד ומגיע להישגים תאפשר לי להיות אבא ראוי יותר עבורה. המחשבה הזו עזרה לי להתמודד", הוא משתף.

את הלידה של בנם, יהונתן, הזוג מגדיר כחוויה מתקנת. סוף סוף הם זכו למשהו 'רגיל', בלי אתגרים מיוחדים. זיו לא מוותר על הזכות להיות אבא, גם בכל הקשור לחובות שרוב האבות מנסים להתנער מהן – כמו החלפת טיטולים: "את שירה לא חיתלתי אף פעם אבל את יהונתן כבר חיתלתי, למדתי להחליף טיטולים. יותר קשה לי לעשות דברים על עצמי מאשר על הילדים, כי יש לי את הפה, ואם יודעים להשתמש בו כמו שצריך הפה הוא כמו יד, זר לא יבין זאת. זה נשמע קצת לא נעים והקונוטציה הראשונה שעולה זה טיטול עם קקי ופה, אז גם שם היינו. אין ברירה, רציתי לחוות את החוויה, לחתל את הבן שלי. העובדה שאני יכול להעניק לילדים שלי ברמה הפיזית, דווקא את הדברים שקשים לי ואני מתאמץ בשבילם – זה משהו שממלא אותי מבפנים".

"יש לי את הפה, ואם יודעים להשתמש בו כמו שצריך הפה הוא כמו יד. רציתי לחוות את החוויה, לחתל את הבן שלי. העובדה שאני יכול להעניק לילדים שלי ברמה הפיזית, דווקא את הדברים שקשים לי ואני מתאמץ בשבילם – ממלאת אותי מבפנים"

זיו לא מוותר לעצמו בכלום, הוא נחוש להוכיח לעצמו ולכל העולם ששום נכות לא יכולה לעצור אותך בדרך להשגת כל יעד. לפני כשנה השתתף בתחרות "איירונמן" – איש הברזל, אחת מתחרויות הסיבולת הקשות, במהלכה עבר ארבעה קילומטרים של שחייה, 180 קילומטרים של רכיבת אופניים ולקינוח – ריצת מרתון של 42 קילומטרים. הוא מתאר: "איירונמן הזכיר את כל מסע החיים שלי, אם הייתי חושב בתחילת השחייה על סוף האיירונמן ככל הנראה לא הייתי מסיים את המסלול, ואם כששכבתי בבית החולים הייתי חושב שאעשה איירונמן – כנראה שלא הייתי מגיע. גם באיירונמן השתדלתי למסגר את עצמי ל-500 מטר קדימה, קילומטר קדימה. אתה לא חושב על הסוף אלא על היעד שהצבת לעצמך וכשהוא נגמר אתה מציב יעד חדש. יעדים קטנים".

"כשאתה עושה אתה מקבל המון, אין סיפוק יותר גדול מלגעת באנשים. זה המנוע המרכזי שלי, וזה תמיד היה אצלי, גם כנער, גם בצבא וגם היום, ומשם היה הרצון להוכיח שדווקא במקום שהכי מגדיר את המוגבלות ומגדיר את הנכות שזה האלמנט הפיזי – אפשר לנצח גם מה שאנשים רגילים לא מנצחים", הוא מסביר את הרוח שמניעה אותו.