תורה שבעל פה?

"דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב: כי על פי הדברים האלה, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב (בבלי גיטין ס, ב).
חז"ל מלמדים שהחלוקה בין התורה שבכתב לזו שבעל פה אינה מקרית אלא מהותית, עד כדי כך שחל איסור לומר את התורה שבכתב בעל פה, ואת התורה שבעל פה לכתוב. זאת מדוע? על שם מה ההקפדה להשאירן בתצורתן המקורית?
ממספר מקומות בתורה אנו למדים שכתיבה בספר קשורה לזיכרון (ראה שמות יז, יד; לב, לג). העלאת דבר על הכתב משמעה חקיקתו על דפי ההיסטוריה. אולי מסיבה זו קבעו חז"ל שדברים שבכתב אי אתה רשאי לומר בעל פה. האמירה מעתיקה את התוכן מן הכתב אל האדם האומר אותו, ואדם הרי הוא זמני, מקרי ויחסי. רק כתיבה על פי חוקים וכללים אובייקטיבים, שאינם תלויים באדם כזה או אחר ובזמן כזה או אחר, שומרת על נצחיות הדברים ומעניקה להם עוגן קדום.
מדוע, אם כן, לא להעלות את כל התורה על הכתב? מדוע בכוונה להשאיר את חלקה בעל פה? מבאר החתם סופר (חידושים, גיטין שם):
"וטעם דברים שבע"פ אינם רשאין לכותבן כי אי אפשר לכתוב שלא ייפול ספק במשמעותו אך השומע מפה לאוזן יבין… מתנועתו ומנגינתו… כוונתו על בוריו בלי ספק כלל, אך על ידי שנכתבה המשנה נפל ספק בכוונתו. נמצא על ידי הכתיבה נתרבו הספיקות…"
החתם סופר מציג בדברים אלו את הצד השני של המטבע בסוגייתנו. דברים שבכתב אמנם נשמרים ונצחיים, אך מנגד הם במידה מסוימת מתים. הרי באינספור דרכים ניתן לקרוא טקסט כתוב, וכל אחד יכול למצוא בו את מה שהוא מבקש. לאותיות כתובות אין צליל ולא מנגינה. אין אנו יודעים כיצד הדברים נמסרו ועל איזה רקע באו. ממילא, טקסט כתוב מזמין ספקות – למה התכוון המשורר? האם הוראה כלשהי היא חובה או רשות (ראה בבלי סוטה ג, א), האם המילה 'לא' היא אזהרה (במשמעות אַל) או רק תיאור של שלילה (ראה ספר השרשים לרמב"ם, השורש השמיני)?
את הספקות הללו באה ההלכה האוסרת על כתיבת תורה שבעל פה למנוע. כשדברים נאמרים בעל פה הם חיים. המקבל יכול לזהות את הטון שבו הם נאמרים, את הצליל המלווה אותם, לחדור אל הסאב-טקסט ולהתחשב בקונטקסט. כך נמנעים ספקות ובלבולים. נמצאת למד, שאם התורה שכתב נועדה להנציח את הטקסט, הרי שהתורה שבעל פה נועדה להנציח את הפרשנות שלו. ורק בשילובם של השניים נמצאת התורה מתקיימת לדורות.
אלא שכידוע מציאות זו לא נשתמרה לאורך הדורות. החשש משכחת חוקי התורה גבר על החשש מפני עיוות הפרשנות שלהם, והוחלט בשלב כלשהו לכתוב את הלכות תורה שבעל פה. ההלכה הפכה לתורה שבכתב על כל המשתמע מכך. מחלוקות ושיטות שונות צמחו בעקבות כך. זה מפרש בכה וזה מפרש בכה, והתורה שהייתה אחת התפצלה לנתיבים אינספור.
את השינוי הזה חשוב לזכור. הוא מלמד אותנו שהמציאות בה עולם ההלכה פועל, איננה אידיאלית. מחלוקות בהלכה אינן דבר מבורך ואף כל ספרות ההלכה לא הייתה אמורה להיות קיימת. כל אדם שהייתה עולה לו שאלה הלכתית היה מקבל מענה ברור ומדויק בעל פה מאביו או מרבו ומעביר את המסורת הזו הלאה, אל הדורות הבאים. את העיון הטקסטואלי היו עושים רק בתורה שבכתב, וממנה היו מוציאים חידושים ומסקנות. התורה הייתה אחת, וכל האוחז בה יכול היה לדעת בוודאות כי זה בדיוק מה שהתקבל מסיני.
לדבר לא רק משמעות רעיונית אלא גם השלכות מעשיות:
א. מבחינה הלכתית-מעשית, יש ללמוד מכאן שלמסורת החיה תוקף חזק יותר מאשר ההלכה הכתובה. ההלכה הכתובה יסודה בספק וסופה להביא לספק, ואילו המסורת מדייקת יותר באופן שבו הדברים התבצעו בעבר. לכן, אם לאדם מנהג אבות בתחום מסוים, והוא יודע כי כך נעשה במשך דורות, אין לדחות זאת מפני הכתוב בספר, גם אם העולם מחשיב את הספר כבעל סמכות גדולה.
ב. מבחינת דרכי הלימוד, כבר הרמב"ם (אגרות, מהד' שילת, עמ' רנז-רנח) העיר על כך כי המחלוקת והויכוח בהלכה לא צמחו אלא במקרה, ולכן אין לשים את מוקד הלימוד בהם. על האדם לתור בלימודו אחר המסקנה שניתן להוציא למעשה, וברגע שההלכה מתבררת, אין עוד משמעות לספקות שעמדו ברקע שלה. בנוסף, כל דרך שהיא לבירור המשמעות המקורית של חוקי התורה שבעל פה, תתקבל בברכה.
ג. בכל לימוד של תורה שבעל פה, אין להסתפק בקריאה שטחית של הכתוב, אלא צריך להשתדל לחשוף את הרוח שעומדת מאחוריו. לשים לב להקשר שבו הדברים נאמרו, לרקע שלהם, ובמיוחד למגמה שהם ממשיכים או מייצרים. מטרתו של לימוד כזה היא להחיות את הטקסטים המתים ולהשיב להם את החיות שהיה טמונה בהם בעודם מסורים בעל פה.
סוף דבר, עלינו לזכור כי תורה שבעל פה איננה טקסט וגם לא ספר אלא אנשים, דיבורים חיים, ומסורות עתיקות. שנים רבות אולצה תורה חיה זו להצטמצם למילה הכתובה, להיהרג במכבש הדפוס. התורה הצליחה לשרוד כך את השעות הקשות ביותר, אך המעשה הדתי איבד בעקבות כך הרבה מהודאות שבו. דומה שכעת הגיעה העת לשוב לשם.
(נשא תשעה)