הוכחות זה בשביל חלשים

"למה לא?" הוא שאל.
"כי זה רע!" אמרתי.
"אין דבר כזה רע, זו סתם המצאה אנושית", הוא אמר.
"בטח שיש דבר כזה רע", אמרתי.
"תוכיח", הוא אמר. "מניין לך שלהרוג זה רע?"
"כי אתה גורם סבל וצער לו ולמשפחתו, וגם מזיק לחברה", אמרתי.
"הכשל הנטורליסטי", הוא אמר. "ערכים אינם נגזרים מעובדות".
"כי כולם אומרים שזה רע", אמרתי.
"אד פופולום", הוא גיחך.
"כי זה אסור על פי החוק", אמרתי.
"פנייה לסמכות", הוא לגלג.
"כי השכל מחייב שזה רע", אמרתי.
"שטויות", הוא אמר. "עובדה שהרבה אנשים חכמים הורגים ולא רואים בזה רע. עובדה גם שלכל אדם ולכל חברה יש דעות שונות לגבי מהו רע, ואין שום הסכמה בנושא. זה מוכיח שאין באמת רע".
"האינטואיציה מראה שזה רע", אמרתי.
"האינטואיציות טועות כל הזמן", הוא אמר.
"אתה משוגע לגמרי!", קראתי.
"מי קובע מיהו משוגע? זו סתם הבניה חברתית", הוא אמר.
"איך אתה יכול לעשות את זה? הוא רק ילד! תרחם עליו!" קראתי.
"פנייה אל הרגש", הוא פיהק.
"להרוג אדם זו פגיעה בצלם אלוהים!" קראתי.
"אה, ואת זה אתה כמובן יכול להוכיח", הוא גיחך.
"לא, אבל אני מאמין בזה בכל לבי", אמרתי.
"אמונתך הסובייקטיבית לא מחייבת אותי", הוא אמר.
"אתה לא משאיר לי ברירה", אמרתי. שלפתי את אקדחי וכיוונתי אליו.
"רק רגע!" הוא קרא. "אתה הולך להרוג אותי רק כי אני חושב אחרת ממך? מי אמר שאתה צודק? הרי לא הצלחת להביא שום הוכחה לעמדתך! זכותי לפעול לפי הבנתי ודעותיי כל עוד לא הוכחת לי שאני טועה!"
"הוכחות זה בשביל חלשים", אמרתי, ולחצתי על ההדק.
* * *
יש דברים שלא ניתן להוכיח אותם, ולמרות זאת אנו משוכנעים בהם בכל מאודנו, עד כדי כך שנילחם עבורם. ערכים מוסריים הם דבר כזה. ברור לנו שהריגת אדם חף מפשע היא מעשה רע ומתועב, גם אם אין לנו שום דרך לוגית להוכיח את זה. אנחנו נעדיף לשכנע אחרים בכך בדרכי נועם, אבל אם הללו לא יועילו, לא נירתע גם משימוש בכוח. הריגתו של האיש בסיפור אינה פעולה של רצח, אלא של הצלת נפשות; גם אם הוא חושב אחרת מאיתנו לגבי זה. גם אם איננו יכולים לשכנע אותו. גם אם הצופה מבחוץ יטען שאין הבדל בינינו לבינו, כי בסופו של דבר שנינו הורגים. גם אם הרבה אנשים חושבים דווקא כמוהו. כל הספקות הללו לא משנים לנו בכלל; אנחנו יודעים שאנו עושים את הדבר הנכון.
הוודאות הזו מפחידה את האדם המודרני. הוא אמון על חשיבה פילוסופית ומדעית המבססת כל טענה על הוכחות אובייקטיביות, שניתן לשכנע בהן את כולם. לאמונה אישית אין מקום בעולם כזה; לכל היותר רשאי האדם להחזיק בה בעצמו, אבל לא לכפות אותה על אחרים. אם כל אחד יכפה בכוח את ערכיו על אלה שאינם מסכימים איתו, תיווצר אנרכיה מסוכנת. כל זה נכון, אבל גם ההפך הוא הנכון; אם לא נהיה בטוחים בערכינו במידה כזו שנהיה מוכנים לכפות אותם, הרי שאנו מפקירים את החפים מפשע בידיהם של הרשעים, שלכאורה רק "חיים את חייהם כהבנתם". יש גבול לסובלנות ולספקנות, שמעבר לו כל אדם בריא בנפשו אמור לשלוף נשק ולהגן על ערכיו. אפשר לדון איפה עובר גבול זה – אבל הוא קיים.
ומה שנכון לגבי ערכים מוסריים, נכון גם לגבי אמונה דתית. גם אותה אי אפשר להוכיח לכל אחד, אבל גם עליה ניאבק במסירות נפש. ואם יש כאלה שזה נשמע להם כמו דאע"ש, הרי שהצד השני, הספקני והרלטיביסטי, נשמע כמו לגיטימציה לדאע"ש…

(נשא תשעה)